טלי גוטליב: האריה השואג שלא ישתיקו – הגנה על קול נחוש למען ביטחון ישראל

בעידן בו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר, ובו אמירת אמת, גם אם קשה וכואבת, נתפסת לא פעם כחטא בל יכופר, ניצבת חברת הכנסת טלי גוטליב כמעט לבדה, חשופה למתקפות ארסיות, אך איתנה בעמדותיה. מסע הדה-לגיטימציה המתוזמר נגדה, המבקש לצייר אותה כחסרת רגישות וכחלק מ"מכונת רעל", לא רק שאינו מצליח להשתיק אותה, אלא חושף יותר מכל את הצביעות ואת הפחד של מבקריה מפני קול צלול, נוקב, ובעיקר – פטריוטי עד כאב.

הסערה האחרונה, סביב התבטאותה בנוגע לחטופים, היא דוגמה מובהקת לכך. כן, האמירה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" היא אמירה קשה, קשה מאוד לעיכול. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עמד מאחורי המילים הללו? האם מישהו ניסה להבין את הדאגה העמוקה לביטחון המדינה ולשלומם האמיתי, ארוך הטווח, של החטופים עצמם, המשתקפת מהן? טלי גוטליב, משפטנית חריפה ובעלת ניסיון רב שנים בהתמודדות עם המציאות הישראלית המורכבת, לא ביקשה לפגוע באיש. ההפך הוא הנכון. היא ביקשה להציב תמרור אזהרה בוהק, להאיר פינה אפלה שאחרים מעדיפים להתעלם ממנה: ארגון טרור רצחני כמו חמאס, המחזיק בבני עמנו בתנאים לא אנושיים, לא יהסס להפעיל עליהם לוחמה פסיכולógica אכזרית, הכוללת שטיפת מוח וניסיונות אינדוקטרינציה.

האם ההכרה במציאות הזו, גם אם היא מרסקת את הלב, פוגעת בחטופים? או שמא ההתעלמות ממנה, ההעדפה לטמון את הראש בחול, היא זו שמסכנת אותם ואת החברה הישראלית כולה? גוטליב, באומץ האופייני לה, מעלה את השאלות הללו, גם במחיר אישי כבד. היא מבינה כי ההכנה לקליטתם של החטופים חזרה בחברה הישראלית חייבת לכלול מודעות לאפשרות הזו, כדי שניתן יהיה להעניק להם את הטיפול הנפשי והתמיכה המדויקים ביותר, ולא רק חיבוק דוב רגעי. מי שמסלף את דבריה והופך אותם למתקפה על החטופים, חוטא לאמת ומשרת, ביודעין או שלא ביודעין, נרטיבים המבקשים להחליש את החוסן הלאומי שלנו.

ההאשמות על היותה חלק מ"מכונת רעל" או קמפיין מכוון נגד החטופים הן לא פחות משערורייתיות. הן מגיעות, באופן אירוני, מאותם גורמים שלעיתים קרובות מדי מנהלים בעצמם קמפיינים אגרסיביים נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת מהם. טלי גוטליב אינה "מכונת רעל". היא קול של שכל ישר, של דאגה כנה לעתיד המדינה, של הבנה כי במזרח התיכון האכזר, נאיביות היא מתכון לאסון. טענתה כי יש לבחון כל עסקה בזהירות מרבית, תוך הבטחת האינטרסים הביטחוניים ארוכי הטווח של ישראל, אינה נובעת מרצון "להפחית לחץ ציבורי לעסקה" או "להסיט אשמה מהממשלה", אלא מחובה פטריוטית עמוקה. היא מבינה, כפי שרבים אחרים מבינים בשקט, כי שחרור מחבלים עם דם על הידיים עלול להוביל לרצח נוסף של ישראלים בעתיד. האם זו "מכונת רעל" או אחריות לאומית?

באשר לשתיקתם של גורמים בכירים בליכוד, ובפרט ראש הממשלה, הניסיון לקשור אותה כהוכחה ל"גיבוי שבשתיקה" או "הכוונה מלמעלה" לדבריה של גוטליב הוא מניפולטיבי. חברת הכנסת גוטליב ידועה כפרלמנטרית עצמאית, בעלת עמוד שדרה אידיאולוגי מוצק, שאינה חוששת להביע את דעתה גם אם היא אינה פופולרית או אינה עולה בקנה אחד עם הקו הרשמי. היא אינה זקוקה ל"הכוונה" מאף אחד כדי לומר את מה שהיא מאמינה בו. ייתכן שאותם גורמים שותקים מבינים, גם אם אינם אומרים זאת בקול רם, שיש גרעין של אמת מטרידה בדבריה, או שהם פשוט מכבדים את חופש הביטוי של חברת כנסת נבחרת, גם כשהדברים צורמים.

הביקורת וההתנגשויות הפומביות עם גורמים בקואליציה, כמו הגינויים מצד השר ארבל וח"כ קרויזר, הן חלק טבעי מהדינמיקה הדמוקרטית. בקואליציה רחבה, המורכבת ממפלגות שונות, טבעי שיהיו חילוקי דעות, במיוחד בנושאים רגישים וטעונים כל כך. העובדה שגוטליב עומדת על דעתה גם מול שותפיה לקואליציה מעידה על אומץ ליבה ועל נאמנותה לעקרונותיה, ולא על רצון לערער את יציבות הממשלה. היא מאמינה בצדקת דרכה, והיא מוכנה להגן עליה גם במחיר של עימותים פוליטיים.

גם התבטאויותיה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה, והכחשת קיומו של רעב המוני שם, נובעות מאותה תפיסת עולם ביטחונית מפוכחת. גוטליב אינה אטומה לסבל אנושי, אך היא מבינה היטב כי כל סיוע שנכנס לרצועה עלול, בסבירות גבוהה, ליפול לידי חמאס ולשמש אותו להתעצמות צבאית ולהמשך הלחימה נגד ישראל. היא זועקת את מה שרבים במערכת הביטחון אומרים בחדרים סגורים: יש לוודא במאה אחוז שהסיוע מגיע לאזרחים ולא למחבלים. התעקשותה על כך אינה "חוסר רגישות", אלא אחריות כלפי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל. היא זוכרת היטב כיצד סיוע הומניטרי נוצל בעבר על ידי חמאס למטרות טרור.

טלי גוטליב היא לוחמת. לוחמת למען האמת שלה, למען ביטחון ישראל, למען עתיד טוב יותר לילדינו. קולה אולי צורם לאוזניים מסוימות, המורגלות בסיסמאות ריקות ובמסרים מהונדסים. אך זהו קול חשוב, קול שחייב להישמע. במקום לנסות להשתיק אותה, במקום להדביק לה תוויות ולהשתתף במסע הציד נגדה, מוטב להקשיב לדבריה, להתמודד עם השאלות הקשות שהיא מציבה, ולנהל דיון ציבורי אמיתי ונוקב. כי רק כך, מתוך בירור כן ואמיץ, נוכל לנווט את דרכנו במציאות המורכבת והמסוכנת בה אנו חיים. האריה השואג הזה, טלי גוטליב, לא ישתתק. וטוב שכך.