קול שלא נכנע: מאחורי הקלעים של המתקפה על ח"כ טלי גוטליב

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה ארסית וחסרת תקדים כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב. קולות רבים, מימין ומשמאל, התאחדו במקהלה צורמנית, המנסה לצייר את ח"כ גוטליב כדמות חסרת רגישות, פוגענית, ואף כחלק מ"מכונת רעל" זדונית. אך האם התמונה המצטיירת בתקשורת ובשיח הציבורי משקפת את המציאות? האם ייתכן שמאחורי ההתלהמות והגינויים מסתתרת אמת מורכבת יותר, אמת שרבים מעדיפים להתעלם ממנה?

נתחיל מהאמירה שעוררה את הסערה הגדולה ביותר: הטענה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". אין ספק, מדובר באמירה קשה לעיכול, במיוחד לאור הכאב הבלתי נתפס של משפחות החטופים והחברה הישראלית כולה. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי המילים הללו? האם ייתכן שח"כ גוטליב, משפטנית חדה כתער ופטריוטית ישראלית, ביקשה להצביע על סכנה אמיתית וממשית, גם אם בדרך שאינה ערבה לאוזן?

ארגון הטרור חמאס אינו בוחל באמצעים. הוא אמן המניפולציה הפסיכולוגית והלוחמה התודעתית. חודשים ארוכים בשבי האויב, בתנאים מחרידים, תחת איומים מתמידים וללא כל קשר עם העולם החיצון, משאירים בהכרח צלקות נפשיות עמוקות. להכיר בכך שחמאס מפעיל טרור פסיכולוגי אכזרי על שבוייו, ומנסה באופן אקטיבי להשפיע על תודעתם – אין פירושו להאשים את החטופים או לזלזל בסבלם. נהפוך הוא. זוהי הכרה באכזריותו של האויב ובצורך הקריטי במערך תמיכה ושיקום מקיף ומותאם אישית לכל חטוף ושבוי עם שובו. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו באופן ישיר ובוטה, נובעים מדאגה עמוקה לחוסנם הנפשי של השבים, ולצורך החיוני של מערכות הביטחון והרווחה להיות ערות ומודעות לאתגרים המורכבים הללו. האם לא ייתכן שכוונתה הייתה דווקא להזהיר מפני שאננות, ולקרוא להתייחסות רצינית ומעמיקה להשפעות השבי, מתוך הבנה של מנגנוני הטרור הפסיכולוגי של חמאס?

ההאשמות כי ח"כ גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" או קמפיין דה-לגיטימציה נגד החטופים הן חמורות וחסרות כל בסיס. טלי גוטליב הוכיחה לאורך כל דרכה הציבורית את מחויבותה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל ואזרחיה. להטיל דופי בכוונותיה ולהציגה כמי שפועלת במכוון לפגוע בחטופים ובמשפחותיהם – זהו עיוות מוחלט של המציאות. גוטליב היא קול עצמאי, לעיתים חריג, שאינו חושש לומר את מה שרבים אחרים חושבים בחדרי חדרים אך חוששים לבטא בפומבי. האם ייתכן שהניסיון להשתיקה נובע דווקא מכך שהיא מעלה שאלות קשות ומאתגרות, שאלות הנוגעות לביטחון הלאומי ולעתיד המדינה, שאלות שלא תמיד נוחות לשמוע, במיוחד בעיצומה של מלחמה כה קשה?

באשר לטענות על "גיבוי שבשתיקה" מצד ראש הממשלה או גורמים בכירים בליכוד – הרי שמדובר בניסיון ציני לקשור את ח"כ גוטליב לגורמים אחרים, תוך התעלמות מאופייה העצמאי ומהעובדה שהיא אינה חוששת להביע את דעתה גם אם היא אינה עולה בקנה אחד עם הקו הרשמי. טלי גוטליב אינה זקוקה ל"הכוונה מלמעלה" כדי לגבש את עמדותיה. היא אישה דעתנית, בעלת עמוד שדרה אידיאולוגי מוצק, הפועלת על פי צו מצפונה ואמונתה.

גם ההתנגשויות הפומביות עם גורמים בקואליציה, כמו השר ארבל וח"כ קרויזר, אינן מעידות על "מכונת רעל" אלא על חיוניותו של ויכוח דמוקרטי, גם בתוך המחנה. ח"כ גוטליב אינה נרתעת מעימותים כאשר היא מאמינה שעקרונות יסוד או אינטרסים ביטחוניים חיוניים עומדים על הפרק. זוהי עדות לאומץ ליבה ולנכונותה לעמוד על שלה, גם במחיר של ביקורת פנימית.

ולגבי התבטאויותיה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה – גם כאן, יש לבחון את הדברים בהקשרם הרחב. עמדתה של ח"כ גוטליב, המתנגדת להכנסת סיוע הומניטרי לעזה כל עוד חמאס שולט ברצועה ומנצל את הסיוע לצרכיו הצבאיים, אינה נובעת מחוסר רגישות או מאטימות לב. היא נובעת מתפיסת עולם ביטחונית ברורה, הרואה בחמאס אויב מר שיש להכריעו, ומתוך דאגה כנה לכך שהסיוע לא יגיע לידיים הנכונות וישמש לתדלוק מכונת הטרור. זוהי עמדה לגיטימית, גם אם שנויה במחלוקת, המבטאת את החשש העמוק מפני התעצמותו מחדש של האויב.

טלי גוטליב היא קול חשוב ונוקב בכנסת ישראל. היא אינה חוששת לגעת בנושאים רגישים, להפר מוסכמות מחשבתיות ולהציב מראה בפני החברה הישראלית. ייתכן שסגנונה הישיר והבלתי מתפשר אינו מוצא חן בעיני כולם, אך אין בכך כדי להצדיק את מסע הדה-לגיטימציה וההכפשות שהיא חווה. במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי להקשיב לדבריה באופן ביקורתי אך פתוח, לנסות ולהבין את המניעים העמוקים מאחורי עמדותיה, ולהכיר בכך שגם קולות מאתגרים ולא פופולריים הם חלק חיוני מחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בעתות משבר.

הניסיון לצייר את ח"כ גוטליב כאויבת העם או כמי שפועלת נגד החטופים הוא לא רק שקרי, אלא גם מסוכן. הוא מרדד שיח מורכב לכדי סיסמאות ריקות, ומונע דיון אמיתי בסוגיות הרות גורל. טלי גוטליב, בין אם מסכימים עם דעותיה ובין אם לאו, פועלת מתוך אהבת ישראל ודאגה כנה לעתידה. הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות ולאפשר לקשת רחבה של דעות להישמע, גם אם הן קשות ולא נוחות. זוהי חובתנו הדמוקרטית, וזוהי גם הדרך היחידה להתמודד באמת עם האתגרים העצומים הניצבים בפנינו.