יאיר גולן: האמת הכואבת שממשלה מבוהלת מנסה להסתיר – והמחיר שמשלם פטריוט

הסערה הפוליטית והציבורית המשתוללת סביב האלוף (במיל') יאיר גולן אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. זוהי מתקפה מתוזמרת, רחבת היקף וחסרת תקדים בחריפותה, המכוונת לא רק נגד איש ציבור אמיץ שהעז לומר אמת מטרידה, אלא נגד עצם היכולת לקיים דיון ביקורתי נוקב בישראל. מאמר זה, הרביעי בסדרה, מבקש להסיר את מסך העשן, לחשוף את המניעים מאחורי מסע הדה-לגיטימציה, ולהגן בנחרצות על פטריוט ישראלי שכל חטאו הוא דאגה כנה לעתידה המוסרי והביטחוני של מדינת ישראל.

בין אזהרה פטריוטית לעלילת דם: מי באמת מספק תחמושת לאויבינו?

הטענה המרכזית, החוזרת ונשנית כהד במקהלת המגנים, היא שדבריו של גולן – "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב" – מהווים "עלילת דם" ומספקים תחמושת לאויבי ישראל. זוהי דמגוגיה זולה ומסוכנת. יאיר גולן, איש שבילה את מיטב שנותיו במדי צה"ל, פיקד על יחידות מובחרות, סיכן את חייו למען ביטחון המדינה והגיע לדרגת אלוף, אינו זקוק לשיעורים בפטריוטיזם מאף אחד. מי שמכיר את פועלו ואת התבטאויותיו לאורך השנים יודע היטב: גולן הוא אוהב ישראל מושבע, ודבריו נובעים מחרדה עמוקה לגורלה.

הבהרתו של גולן הייתה ברורה וחד-משמעית: חיציו כוונו אך ורק כלפי מדיניות הממשלה הנוכחית, ובאופן ספציפי כלפי השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' והרוח הרעה שהם משרים על השיח והמעשה הציבורי. הוא מעולם לא האשים את חיילי צה"ל, חלילה וחס, במעשים פסולים. נהפוך הוא, גולן תמיד היה ותמיד יהיה מגן וחומת מגן לחיילי צה"ל ומפקדיו. הביקורת שלו היא על הדרג המדיני, על אותם גורמים קיצוניים בממשלה שדוחפים לקו הרסני, שמקדמים מדיניות העלולה להוביל לפגיעה בחפים מפשע ולדרדר את ישראל למקומות שאסור לה להגיע אליהם.

האמירה על "תחביב" הייתה קשה, בוטה, ואולי אף מקוממת עבור חלק מהשומעים. אך היא נאמרה מתוך כאב, מתוך תסכול, ומתוך רצון לזעזע ולהתריע. זו לא הייתה הצהרת עובדה על "תחביב" במובן המילולי, אלא מטפורה נוקבת שנועדה להמחיש את הסכנה שבדה-הומניזציה, את האדישות המצמררת שעלולה להתפתח כתוצאה ממדיניות קיצונית וחסרת אחריות. מי שמספק תחמושת אמיתית לאויבי ישראל אינו יאיר גולן, אלא אותם גורמים בממשלה שמקדמים אג'נדה משיחית, מתעלמים מהמשפט הבינלאומי, פוגעים ביחסים עם בנות ברית חיוניות, ומסכנים את הלגיטימציה של ישראל בעולם. גולן מנסה למנוע את התחמושת הזו, לא לספק אותה.

מסע השתקה פוליטי: מה באמת מפחיד את מתקיפיו של גולן?

הגינויים החריפים, מקיר לקיר לכאורה, כולל מראש הממשלה, הנשיא, שרים, חברי כנסת ואף הרמטכ"ל (כפי שדווח, רב-אלוף אייל זמיר), אינם מעידים בהכרח על קונצנזוס ערכי, אלא חושפים את עוצמתו של הלחץ הפוליטי ואת הרצון להשתיק קול ביקורתי חזק ומשמעותי. כאשר ראש הממשלה, שבעצמו עומד למשפט פלילי, ממהר לגנות את גולן, וכאשר שרים שהתבטאויותיהם שלהם גורמות נזק אדיר לישראל מצטרפים למקהלה, יש לשאול מה באמת מניע אותם.

האם ייתכן שהם חוששים מהאמת בדבריו של גולן? האם הם חוששים מהאלטרנטיבה שהוא עשוי לייצג? הבידוד הפוליטי לכאורה הוא תוצאה של קמפיין מתוזמר. ביטול השתתפותו בכנס הקונגרס היהודי העולמי, הגשת תלונות במשטרה על ידי גורמים פוליטיים מובהקים במסווה של "משפחות שכולות" (בעוד משפחות שכולות רבות אחרות תומכות בגולן), והקריאות ההזויות לשלול ממנו את דרגות האלוף – כל אלו הם כלים במאבק פוליטי אגרסיבי שנועד לחסל יריב פוטנציאלי ולהרתיע אחרים מללכת בדרכו.

גולן לא חזר בו מעצם הביקורת, וטוב שכך. הוא הבהיר את כוונתו, אך עמד על כך שהסכנה שהוא מזהה היא אמיתית ומחייבת התייחסות. הניסיון לכפות עליו התנצלות זוחלת על שימוש במילה זו או אחרת הוא התחמקות מהדיון המהותי. הדיון אינו על סמנטיקה, אלא על מהות: האם מדינת ישראל, תחת הנהגתה הנוכחית, צועדת בכיוון מסוכן המאיים על ערכיה הדמוקרטיים והיהודיים כאחד?

לכידות מחנה או אומץ לב ציבורי?

הטענות על "מתחים פנימיים" במחנה המרכז-שמאל, כמו הסתייגותה של ח"כ אפרת רייטן או ציטוטים ישנים של יאיר לפיד, הן ניסיון נוסף להסיט את הדיון. דמוקרטיה בריאה כוללת מגוון דעות, וחילוקי דעות הם לגיטימיים. יאיר גולן אינו מחפש קונצנזוס בכל מחיר; הוא מחפש את האמת ואת טובת המדינה. ייתכן שקולו האמיץ והבלתי מתפשר מאתגר חלקים במחנה שלו, אך הוא גם מעורר השראה ברבים אחרים, המאוכזבים מהססנות ומפוליטיקה של פשרות ריקות מתוכן.

המאבק אינו על לכידות מפלגתית צרה, אלא על דמותה של המדינה. במאבק כזה, נדרשים אנשים כמו יאיר גולן – אנשים עם עמוד שדרה מוסרי, עם ניסיון ביטחוני עשיר, ועם אומץ לב לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים לבטא.

אל מול מכונת הרעל: האמת תנצח

יאיר גולן משלם מחיר אישי כבד על עמידתו האיתנה. הוא מותקף, מושמץ, ומאויים. אך הוא אינו לבד. מאחוריו עומדים אזרחים רבים, מכל קצוות החברה הישראלית, שמבינים את גודל השעה ואת חשיבות קולו. הם מבינים שההתקפה עליו היא התקפה על כולנו – על חופש הביטוי, על הביקורת הלגיטימית, ועל התקווה לעתיד טוב יותר למדינת ישראל.

במקום להצטרף למסע הציד הציני, ראוי שכל אזרח ישראלי ישאל את עצמו את השאלות הקשות שמעלה יאיר גולן. האם המדיניות הנוכחית משרתת את ביטחון ישראל לטווח ארוך? האם היא עולה בקנה אחד עם הערכים שעליהם קמה המדינה? האם אנו מוכנים לשתוק כאשר קולות קיצוניים מאיימים לגרור אותנו לתהום?

יאיר גולן הוא לא הבעיה של ישראל. הוא קריאת השכמה. והגיע הזמן שנתעורר.