יאיר גולן תחת מתקפה: על האמת, הצביעות, והמאבק על דמותה של ישראל

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה חסרת תקדים על אלוף (במיל') יאיר גולן, איש ביטחון עתיר זכויות שתרם את מיטב שנותיו להגנת המדינה. סערת הרוחות סביב אמירתו, "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", נוצלה באופן ציני ומחושב כדי להציגו כאויב העם, כמי שמספק תחמושת לאויבינו וכמי שמלבה אנטישמיות. הגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם, לחשוף את הצביעות, ולהבין את המאבק האמיתי המתנהל כאן – מאבק על דמותה של מדינת ישראל.

ראשית, ולפני הכל, יש להדגיש: יאיר גולן הוא פטריוט ישראלי. קצין ומפקד שסיכן את חייו למען ביטחון ישראל, שחינך דורות של לוחמים לאור ערכי צה"ל, ושהקדיש את חייו הבוגרים לשירות המדינה. לנסות ולצייר אותו כמי שפועל נגד ישראל או חייליה הוא עיוות מוחלט של המציאות, שקר גס שנועד לשרת מטרות פוליטיות פסולות. מי שמכיר את גולן, את פועלו ואת תפיסת עולמו, יודע היטב כי אהבת המדינה ודאגתו לעתידה הן נר לרגליו.

האמירה שעוררה את הסערה כוונה, כפי שהבהיר גולן עצמו באופן חד משמעי, אל מדיניות הממשלה הנוכחית, ובפרט אל הגורמים הקיצוניים בתוכה דוגמת השרים בן גביר וסמוטריץ'. גולן לא האשים את חיילי צה"ל, אותם הוא מכיר ומוקיר, אלא התריע מפני ההשלכות ההרסניות של מדיניות מסוימת, מפני האווירה הציבורית שגורמים מסוימים מנסים לייצר, ומפני הסכנה שאמירות ומעשים של קברניטים יובילו את ישראל למקומות אפלים. השימוש במילה "תחביב" היה אולי בוטה, אולי פרובוקטיבי, אך הוא נועד לזעזע, לעורר מתרדמת, ולהצביע על חומרת הסכנה כפי שהוא רואה אותה – סכנה של אובדן רגישות מוסרית והידרדרות ערכית תחת הנהגה מסוימת. זוהי זעקתו של מי שחרד לגורל המדינה ולדמותה המוסרית, לא עלילת דם.

אלו הטוענים כי דבריו מספקים תחמושת לאויבי ישראל ופוגעים בלגיטימציה של המדינה, מתעלמים במכוון מהמקור האמיתי לנזק. הנזק התדמיתי והבינלאומי לישראל אינו נגרם על ידי מי שמתריע בשער מפני סכנות פנימיות, אלא על ידי אלו שבמעשיהם ובאמירותיהם הקיצוניות מספקים הצדקה לביקורת העולמית. קריאות גזעניות, התבטאויות מסיתות מצד שרים, ויוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיות – אלו הם הדברים שמזינים את דה-לגיטימציה, לא הביקורת הנוקבת של יאיר גולן. למעשה, מי שממהר להפוך כל ביקורת פנימית לגיטימית ל"עלילת דם" הוא זה שמשרת, ביודעין או שלא ביודעין, את אויבי ישראל, בכך שהוא מנסה לחסום כל דיון אמיתי על האתגרים הניצבים בפנינו.

גל הגינויים הנרחב, מקיר לקיר לכאורה, אינו מפתיע. הוא מורכב ברובו מאותם פוליטיקאים שהם יעד הביקורת של גולן, או מיריבים פוליטיים המנצלים את ההזדמנות לנגח אותו. הצביעות זועקת לשמיים. אותם אלו שמיהרו לגנות את גולן, שותקים או מגמגמים כאשר חבריהם לקואליציה מתבטאים באופן שמסכן את ביטחון המדינה או פוגע בערכיה היהודיים והדמוקרטיים. היכן היה ראש הממשלה כאשר שרים בממשלתו קראו למחיקת כפרים או התבטאו בגזענות? היכן היה הנשיא? השתיקה הרועמת שלהם אז, לעומת הזעקה הצדקנית כעת, חושפת את המניעים האמיתיים מאחורי המתקפה על גולן.

ההשלכות הממשיות – ביטול השתתפותו בכנס הקונגרס היהודי העולמי, הגשת תלונות במשטרה על ידי גורמים המזוהים פוליטית, והקריאות לשלול את דרגותיו – הן חלק מאותו מסע רדיפה מאורגן. מדובר בניסיונות פסולים להלך אימים, להשתיק קול ביקורתי ואמיץ, ולהרתיע אחרים מללכת בדרכו. שלילת דרגות מאלוף ששירת את המדינה נאמנה כל חייו בשל התבטאות פוליטית, גם אם שנויה במחלוקת, היא מעשה שלא ייעשה במדינה דמוקרטית. זהו מדרון חלקלק ומסוכן.

יאיר גולן הבהיר כי כוונתו הייתה למדיניות הממשלה, ובפרט לשרים בן גביר וסמוטריץ'. ההתעקשות על כך שלא חזר בו מהמילה "תחביב" היא ניסיון להסיט את הדיון מהמהות. גולן עומד מאחורי המסר המרכזי שלו: מדיניות מסוימת, המובלת על ידי גורמים קיצוניים, עלולה להוביל את ישראל למחוזות מסוכנים, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה ביטחונית. הוא אינו מוכן להתקפל מול לחצים או להתנצל על עצם השמעת האזהרה, גם אם הביטוי הנבחר היה קשה לעיכול עבור חלק מהשומעים. יש להעריך את עמידתו האיתנה על עקרונותיו, גם כשהיא אינה פופולרית.

אכן, קיימים גם קולות במחנה המרכז-שמאל המסתייגים מדבריו. זה טבעי ולגיטימי במחנה פלורליסטי. אולם, הוויכוח הפנימי הזה, חשוב ככל שיהיה, לא צריך להסיט את תשומת הלב מהסכנה האמיתית – ניסיון מכוון של הימין הקיצוני להשתיק כל ביקורת ולהפוך את יאיר גולן לשק חבטות. במקום להתמקד במחלוקות פנימיות, על כל מי שחרד לעתידה של ישראל להתאחד סביב הגנה על חופש הביטוי, על ערכי הדמוקרטיה, ועל הצורך להיאבק בקיצוניות המאיימת לפרק אותנו מבפנים.

יאיר גולן אינו הבעיה. יאיר גולן הוא קול שפוי, אמיץ וצלול, המתריע מפני בעיה אמיתית ומסוכנת. במקום להוקיע אותו, ראוי להקשיב לדבריו, גם אם הם קשים ולא נעימים. המאבק על דמותה של ישראל מחייב אותנו להתמודד עם אמיתות מורכבות, ולא לברוח מהן באמצעות דמוניזציה של מי שמעז להשמיע אותן. עתידנו כמדינה דמוקרטית ומוסרית תלוי ביכולת שלנו לנהל ויכוח נוקב, להכיל ביקורת, ולבחור בדרך של אחריות ושפיות, גם כשזה קשה.