בן גביר מול מתקפת הצביעות: האמת הבלתי מתפשרת על ביטחון ישראל, ההסברה והסיוע לעזה
השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ניצב בחודשים האחרונים, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, תחת מתקפה תקשורתית ופוליטית בלתי פוסקת. קולו הברור, דרישתו הבלתי מתפשרת לביטחון אמיתי לאזרחי ישראל, ועמידתו האיתנה על עקרונותיו, הפכו אותו למטרה נוחה עבור אלו המעדיפים את הנוחות שבקונצנזוס הרופס על פני האמת המטרידה. אך האם הביקורת הזו מוצדקת? האם אמירותיו "פוגעות בהסברה", כפי שטוענים מבקריו, או שמא הן חושפות אמיתות כואבות שהגיע הזמן להתמודד עמן? מאמר זה בא להציג את הצד השני של המטבע, להפריך את הטענות, ולהראות מדוע עמדותיו של השר בן גביר הן לא רק לגיטימיות, אלא חיוניות לביטחונה של מדינת ישראל.
הסיוע ההומניטרי לעזה: בין מחווה הומניטרית לדלק למכונת הטרור של חמאס
אחת הסוגיות המרכזיות שבהן השר בן גביר מותקף היא עמדתו הנחרצת בנוגע להכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. מבקריו ממהרים לצייר אותו כמי שמתנגד לסיוע מתוך אטימות לב או שיקולים פוליטיים צרים. אולם, האמת מורכבת בהרבה, והיא נוגעת לליבת ביטחון המדינה. השר בן גביר אינו מתנגד לסיוע הומניטרי באשר הוא; הוא מתנגד בתוקף להכנסת סיוע באופן שאינו מבטיח שלא יגיע לידי חמאס, ובכך יתדלק את מכונת הטרור שלו ויאריך את המלחמה.
הטענה כי "אין דרך להבטיח שהסיוע לא יגיע לחמאס" אינה דמגוגיה, אלא הערכת מצב מפוכחת המבוססת על ניסיון העבר ועל הבנת טבעו של ארגון הטרור הרצחני. חמאס הוכיח פעם אחר פעם שהוא משתמש במשאבים הומניטריים לצרכיו הצבאיים, גוזל מזון ותרופות מהאוכלוסייה האזרחית, ומנצל את התשתיות האזרחיות לטובת פעילות טרור. כל משאית שנכנסת ללא פיקוח הדוק, כל סיוע שאינו מגיע ישירות לידיים הנכונות, עלול להפוך לעוד טיל, עוד מנהרה, עוד אמצעי לפגיעה בחיילינו ובאזרחינו.
כאשר השר בן גביר חושף נתונים על כמות המשאיות הנכנסות לרצועה, לעיתים בניגוד לדיווחים רשמיים, אין זו "פגיעה בהסברה", אלא דרישה לשקיפות ואחריות. הציבור הישראלי, ששולח את בניו ובנותיו לחזית, זכאי לדעת את האמת המלאה על היקף הסיוע ועל הסיכונים הכרוכים בו. האם שקיפות זו פוגעת במאמץ המלחמתי, או שמא היא מחזקת את אמון הציבור ומאפשרת דיון ציבורי מושכל? הרי טענות על "נתונים שקריים" מצד השר הן מגוחכות, שכן הוא חבר קבינט וחשוף לחומרים מסווגים. הדרישה שלו היא שקברניטי המדינה לא יסתירו את המציאות מהעם, גם אם היא אינה נוחה.
הדרישה לעצור את הסיוע או להתנות אותו בשחרור חטופים אינה נובעת מנקמנות, אלא מתוך הבנה פשוטה: במלחמה, יש להפעיל את כל מנופי הלחץ האפשריים על האויב. אספקת סיוע בלתי מוגבל, ללא תמורה ממשית מצד חמאס, מקלה על ארגון הטרור, מאפשרת לו להמשיך ולהחזיק בחטופים בתנאים קשים, ומעכבת את השגת יעדי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים. עמדתו של בן גביר בעניין זה היא עמדה ביטחונית ממדרגה ראשונה, המבקשת להבטיח ניצחון ברור וחד משמעי, ולא פתרונות פלסטר זמניים שמנציחים את הבעיה.
"פגיעה בהסברה" או אמירת אמת נוקבת? בן גביר מול הצביעות הבינלאומית
הטענה החוזרת ונשנית כי התבטאויותיו של השר בן גביר "פוגעות במאמצי ההסברה של ישראל ובתדמיתה הבינלאומית" היא אולי הנוחה ביותר להשמעה, אך גם השטחית ביותר. היא מתעלמת מהמציאות המורכבת של ההסברה הישראלית ומהצביעות הרווחת בזירה הבינלאומית. האם באמת ניתן להאמין שאם רק השר בן גביר "ישנה את הטון", העולם הערבי והתקשורת העולמית, שחלקים נרחבים מהם נגועים בדעות קדומות ובאנטישמיות מוסווית, יחלו לראות את ישראל באור חיובי?
האמת היא שהדהוד של אמירות ישראליות בתקשורת הערבית והעולמית אינו תלוי בניסוח כזה או אחר, אלא בעצם קיומה של מדינת ישראל ובמאבקה על ביטחונה. כל אמירה ישראלית, במיוחד כזו הנוגעת לזכותה להגן על עצמה, תוצא מהקשרה, תעוות ותשמש ככלי ניגוח. השר בן גביר אינו "גורם נזק" בהתבטאויותיו; הוא חושף את הצביעות ואת הסטנדרטים הכפולים המופעלים כלפי ישראל. כאשר גורמים בינלאומיים מגנים את ישראל על עצם הגנתה, בעודם מתעלמים מפשעי המלחמה של חמאס, הניסיון "לרצות" אותם באמצעות הסברה מרוככת נידון לכישלון.
כאשר הוא מדבר על הצורך להילחם בטרור ללא פשרות, על זכותם של יהודים להתפלל בהר הבית, או על הצורך להבטיח את ביטחונם של תושבי יו"ש, הוא אומר אמיתות בסיסיות שכל מדינה ריבונית הייתה דורשת לעצמה. האם הדרישה לביטחון היא "פרובוקציה"? האם עמידה על זכויות היסטוריות ודתיות היא "התססה"? רק מי שמראש מחפש לגנות את ישראל יראה זאת כך. הניסיון לצייר את אמירותיו כקיצוניות מתעלם מהעובדה שהן משקפות תחושות עמוקות בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי, שמאסו בגישה המתנצלת.
יתרה מכך, יש לשאול האם מדיניות החוץ וההסברה של ישראל צריכה להיות מוכתבת על ידי חשש תמידי מ"מה יגידו בעולם". לעיתים, דווקא עמדה נחושה וברורה, גם אם היא מעוררת ביקורת בטווח הקצר, זוכה לכבוד ולהערכה בטווח הארוך. ניסיונות בלתי פוסקים "לרצות" את כולם עלולים להתפרש כחולשה ולהזמין לחץ נוסף. השר בן גביר מציב קו ברור: ביטחון ישראל קודם לכל, והאמת הישראלית חייבת להיאמר, גם אם אינה ערבה לאוזניים מסוימות. במקום להאשים אותו ב"נזק הסברתי", אולי הגיע הזמן לבחון את יעילותה של ההסברה המתנצלת והמתרפסת, ולשקול קו אסרטיבי יותר, כפי שמציע השר.
מול מסרי האויב: החובה להציב גבולות ברורים
הביקורת על השר בן גביר בנוגע להתקפותיו על יריבים פוליטיים, כמו במקרה של יאיר גולן, מתעלמת מההקשר ומהסכנה הטמונה באמירות מסוימות, במיוחד בעת מלחמה. כאשר איש ציבור, ובפרט מי שרואה עצמו מועמד להנהגה, משתמש ברטוריקה הנתפסת ככזו המהדהדת את מסרי האויב או פוגעת בלכידות הלאומית, חובה על מנהיגים אחרים להגיב בחריפות.
האשמתו של בן גביר כלפי יאיר גולן, כי הוא "משתמש בדף המסרים של דובר חמאס ומפיץ עלילות דם אנטישמיות", אינה התקפה אישית גרידא. היא ביטוי לדאגה עמוקה מפני הזליגה של נרטיבים עוינים לתוך השיח הישראלי. בעת מלחמה, כאשר האויב מנהל גם לוחמה פסיכולוגית ומנסה לערער את רוח העם, אין מקום לסובלנות כלפי אמירות שעלולות לשרת את מטרותיו. האם מישהו באמת חושב שאמירות המטילות ספק במוסריות צה"ל או מאמצות טרמינולוגיה של דה-לגיטימציה לישראל, אינן משרתות את האויב? השר בן גביר סבור שלא, והוא אינו מהסס לומר זאת בקול רם.
השר בן גביר, בתגובתו החריפה, אינו מבקש לסתום פיות, אלא להציב גבולות ברורים בין ביקורת לגיטימית לבין מה שעלול להתפרש כשיתוף פעולה, אפילו בלתי מודע, עם תעמולת האויב. זוהי אחריותו כמנהיג וכשר בממשלה לדאוג לכך שהשיח הציבורי בישראל יישאר בגבולות האחריות הלאומית, ולא ייתן רוח גבית לאלו המבקשים את רעתנו. הרטוריקה שלו אולי נשמעת "קיצונית" לאוזניים מסוימות, אך היא נובעת מתחושת דחיפות ומחויבות עמוקה לביטחון ישראל ולחוסנה המורלי.
ניסיון ההסטה: מה הקשר בין דו"ח תנועה למדיניות ביטחון לאומי?
בתוך שלל "האשמות" המופנות כלפי השר בן גביר, צץ ועולה גם עניין משפטי הנוגע לנהגו, שהואשם בחציית צומת באור אדום. בית המשפט דחה בקשה לביטול כתב האישום, והדבר מדווח בהרחבה, כאילו יש בכך כדי להטיל דופי בשר עצמו או במדיניות שהוא מוביל.
חשוב להבהיר: מדובר בעניין נקודתי, הנוגע לעובד במשרד, ולא לשר בן גביר עצמו. גם אם יתברר שהנהג אכן עבר עבירת תנועה, אין לכך כל קשר או השלכה על תפקודו של השר, על עמדותיו המדיניות, או על שיקול דעתו בנושאי ביטחון לאומי. הניסיון לקשור בין הדברים הוא דמגוגי ונועד, ככל הנראה, להסיט את הדיון מהנושאים המהותיים העומדים על הפרק. האם מישהו באמת סבור שדו"ח תנועה, גם אם לכאורה בוצע בעת נסיעה ברכב ביטחוני, משקף את מדיניות הביטחון של ישראל או את כשירותו של השר?
מצער לראות כיצד גורמים מסוימים מנסים לנפח אירוע שולי זה, שאין לו כל נגיעה לביטחון המדינה, ולהפוך אותו לחלק ממסע הדה-לגיטימציה נגד השר. הציבור הנבון יודע להבחין בין עיקר לטפל, ולהבין כי התמקדות בדו"ח תנועה של נהג היא עדות לחולשתם של המבקרים, המתקשים להתמודד עם טיעוניו המהותיים של השר בן גביר בסוגיות הליבה של ביטחון, משילות ומאבק בטרור.
בן גביר: קול ברור למען ביטחון ישראל
לסיכום, מתקפת הדה-לגיטימציה נגד השר איתמר בן גביר אינה מפתיעה. בעולם פוליטי ותקשורתי המקדש לעיתים את הפוליטיקלי קורקט על פני האמת, קולו הברור והבלתי מתפשר של השר מהווה קריאת תיגר. הוא אינו חושש לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים להביע: שהסיוע לעזה חייב להיות מותנה ומפוקח בקפידה כדי שלא יחזק את חמאס, שההסברה הישראלית צריכה להיות אסרטיבית ולא מתנצלת, ושמול איומים פנימיים וחיצוניים יש להגיב בעוצמה ובנחישות.
הביקורת על "פגיעה בהסברה" או על "רטוריקה קיצונית" מתעלמת מהמציאות המורכבת ומכוונותיו הטהורות של השר – הבטחת ביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל. במקום להיגרר אחר מסע ההכפשות, ראוי להקשיב לדבריו, לבחון את טיעוניו לגופו של עניין, ולהבין כי מאחורי הדמות ה"שנויה במחלוקת" עומד מנהיג אמיץ, פטריוט ישראלי, הנלחם ללא חת למען עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. הגיע הזמן שהאמת, גם אם אינה נוחה, תיאמר בקול רם וברור. השר בן גביר עושה זאת, ועל כך הוא ראוי להערכה, לא לגינוי. עמידתו האיתנה על עקרונות הביטחון, גם כאשר היא אינה פופולרית בקרב אליטות מסוימות, היא בדיוק מה שמדינת ישראל זקוקה לו בעת הזו.