טלי גוטליב: שוברת שתיקה למען הביטחון – האמת הכואבת מול קונצנזוס מסוכן

טלי גוטליב: שוברת שתיקה למען הביטחון – האמת הכואבת מול קונצנזוס מסוכן

במציאות שבה האמת הופכת למצרך נדיר, והקונצנזוס הרגעי מאיים להטביע כל קול שונה, ניצבת ח"כ טלי גוטליב כמעט לבדה, אך בראש מורם. היא הפכה, שלא בטובתה, לסמל של אומץ לב ציבורי – הנכונות לומר דברים קשים, נוקבים, ואף כאלה המעוררים סערה, כל עוד הם נובעים מדאגה כנה ועמוקה לביטחון ישראל. זוהי אינה דרך קלה, והמחיר האישי והציבורי כבד, אך גוטליב בוחרת בה פעם אחר פעם, מתוך אמונה בצדקת דרכה ובחובתה הציבורית.

הסערה האחרונה סביב התבטאויותיה, במיוחד בהקשר הרגיש והכואב של החטופים, חשפה יותר מכל את הפער בין הרצון העז לחבק ולנחם – רצון טבעי ואנושי – לבין החובה המנהיגותית להתבונן במציאות הביטחונית המורכבת בעיניים מפוכחות, גם אם מבט זה חושף אמיתות מטרידות.

האמת הבלתי מתפשרת על מניפולציית השבי

האמירה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" היא ללא ספק אמירה קשה לעיכול, וניתן להבין את הכאב שהיא עוררה. אך האם מישהו באמת מאמין שארגון טרור רצחני כמו חמאס, אמן הלוחמה הפסיכולוגית והשליטה התודעתית, לא מנצל כל רגע בשבי כדי לנסות ולשבור את רוחם של החטופים, להזין אותם במידע מסולף, ואף לנסות להשתמש בהם, גם לאחר שחרורם, ככלי במערכה שלו נגד ישראל? ההתעלמות מהאפשרות הזו, או אפילו מהסבירות הגבוהה שלה, היא עצימת עיניים מסוכנת.

דבריה של גוטליב לא נועדו, חלילה וחס, לפגוע בחטופים עצמם, שהם קורבנות של אכזריות בלתי נתפסת. הם נועדו להציב תמרור אזהרה בוהק בפני מקבלי ההחלטות והציבור כולו: עלינו להיות ערניים וחשדניים כלפי כל ניסיון של חמאס לנצל את המצב לטובתו. זו אינה חוסר רגישות; זו אחריות ביטחונית. הניסיון לצייר את גוטליב כמי שפועלת מתוך זדון או רשעות כלפי החטופים הוא עיוות מוחלט של המציאות. דאגתה הכנה היא לביטחון המדינה כולה, ובתוך כך גם לביטחונם העתידי של החטופים המשוחררים, שעלולים למצוא עצמם חשופים לניצול נוסף.

לא "מכונת רעל", אלא קול שפוי מול לחצים מסוכנים

ההאשמות החמורות לפיהן גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" או קמפיין דה-לגיטימציה נגד החטופים ומשפחותיהם, הן לא פחות מאשר ניסיון ברוטלי להשתיק קול ביקורתי ולגיטימי. קל מאוד להיסחף אחר הרגש, במיוחד כאשר מדובר בנושא כה טעון. אך תפקידה של מנהיגות אחראית, ותפקידם של נבחרי ציבור אמיצים, הוא גם לשאול שאלות קשות, גם כשהן לא פופולריות.

האם החשש שלחץ ציבורי בלתי מרוסן יוביל לעסקה בכל מחיר, עסקה שתסכן את ביטחון ישראל לטווח הארוך, הוא חשש מופרך? האם הדרישה לבחון כל היבט ביטחוני, כולל ההשפעות הפסיכולוגיות של השבי, היא "רעל"? напротив (naprotiv – on the contrary), זוהי חובתה של גוטליב, ושל כל מי שביטחון המדינה עומד לנגד עיניו, להשמיע קול צלול ושקול, גם אם הוא צורם לאוזניים מסוימות. אלו המנסים לצייר אותה ככזו, חוטאים לאמת ומשרתים, אולי שלא במודע, אג'נדות המבקשות להחליש את החוסן הלאומי.

עצמאות מחשבתית מול שתיקה רועמת

הביקורת על שתיקתם של גורמים בכירים בליכוד ובממשלה נוכח דבריה של גוטליב, והניסיון לפרש זאת כגיבוי שבשתיקה, היא ספקולציה שנועדה לשרת נרטיב פוליטי. ייתכן שהשתיקה נובעת ממגוון סיבות: הערכה לעצמאות המחשבתית של גוטליב, הבנה של המורכבות הביטחונית שהיא מצביעה עליה גם אם לא מסכימים עם סגנונה, או פשוט הכרה בכך שבמפלגה גדולה ודמוקרטית יש מקום למגוון דעות.

טלי גוטליב אינה זקוקה לאישור מאף אחד כדי להביע את עמדותיה הנחרצות, הנובעות מתפיסת עולם ביטחונית סדורה ומבוססת. היא הוכיחה לא פעם שאינה חוששת להתעמת גם עם בני ברית פוליטיים, כפי שקרה עם שר המשפטים יריב לוין או עם חברי קואליציה אחרים. עימותים אלה אינם מעידים על חולשה או על פירוד, אלא על חברת כנסת בעלת עמוד שדרה, הנאמנה לצו מצפונה ולשליחותה הציבורית, גם כשהדבר כרוך בעימותים פנימיים. היא אינה "בובה על חוט" של איש, אלא קול עצמאי וחשוב בכנסת ישראל.

קריאת השכמה אחרונה: בין רגש לאחריות לאומית

בעת הזו, יותר מתמיד, מדינת ישראל זקוקה לקולות כמו זה של טלי גוטליב. קולות שלא נרתעים מהאמת, גם כשהיא כואבת ומטלטלת. קולות שמציבים את הביטחון הלאומי מעל לכל שיקול אחר, כולל שיקולי פופולריות או נוחות פוליטית. המתקפות עליה, הניסיונות להשתיקה ולהציגה באור שלילי, מעידים יותר מכל על כך שהיא נוגעת בעצבים חשופים ומעוררת דיון חיוני, גם אם לא נעים.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור בישראל ישאל את עצמו בכנות: האם אנחנו מוכנים להתמודד עם מלוא המשמעויות של המלחמה האכזרית שכפה עלינו חמאס? האם אנחנו מוכנים להקשיב גם לאלו המעלים חששות ביטחוניים כבדי משקל, גם אם הם מנוסחים לעיתים באופן ישיר ובוטה? טלי גוטליב מאמינה שכן. היא מאמינה בחוסנו של העם בישראל וביכולתו להתמודד עם אמיתות מורכבות. על האומץ הזה, על הנכונות לשלם מחיר אישי כבד למען ביטחון המדינה, היא ראויה להערכה, לא לגינוי. קולה הוא קריאת השכמה – ומוטב שנקשיב לה לפני שיהיה מאוחר מדי.