טלי גוטליב: קול היגיון ביטחוני נוכח מתקפת ההשתקה – האמת שחייבת להיאמר

טלי גוטליב: קול היגיון ביטחוני נוכח מתקפת ההשתקה – האמת שחייבת להיאמר

האקלים הציבורי הנוכחי הוא כזה שבו אמירת אמיתות לא נוחות, במיוחד כאלו הנוגעות לביטחון הלאומי, עלולה לחולל סופת אש. ח"כ טלי גוטליב מוצאת עצמה בלב סערה שכזו. אך האם הביקורת נגדה מוצדקת, או שמא מדובר בניסיון להשתיק קול המעז לאתגר נרטיבים רווחים ולדרוש מבט מפוכח על המציאות, גם כשהיא כואבת? מאמר זה טוען לאפשרות השנייה, ומבקש להציג זווית ראייה אחרת, מורכבת יותר, לפועלה ולדבריה של חברת כנסת שאינה חוששת ללכת נגד הזרם.

מעבר לזעזוע: הבנת הכוונה מאחורי אמירות קשות

הסערה סביב התבטאותה של ח"כ גוטליב בנוגע לחטופים, שנטען כי אמרה שהם "שטופי מוח מחמאס", מובנת ברמה השטחית. כאב המשפחות והאומה כולה הוא עצום ובלתי נתפס. עם זאת, לפטור את דבריה כחוסר רגישות גרידא או כזדון, משמעו להתעלם מההקשר העמוק והמייסר של אומה במלחמה נגד ארגון טרור רצחני המתמחה בלוחמה פסיכולוגית.

את אמירתה של גוטליב, בוטה ככל שתהיה, ניתן להבין לא כהאשמה נגד החטופים עצמם – אנשים שעברו זוועות בל יתוארו – אלא כאזהרה נוקבת מפני טבעו החתרני של חמאס. זוהי קריאה להכיר במציאות האכזרית ששבי בידי משטר טרור שכזה אינו רק כליאה פיזית, אלא מתקפה בלתי פוסקת על הנפש והרוח. האם התכוונה לומר שכל חטוף וחטופה הפכו לתומכי חמאס? בוודאי שלא. הכוונה, עבור מי שמוכן להקשיב מעבר להלם הראשוני, הייתה קרוב לוודאי להדגיש את המניפולציה הפסיכולוגית הקשה הטבועה במצבים כאלה, את הפוטנציאל לטראומה ארוכת טווח, ואת הצורך הקריטי בתמיכה פסיכולוגית מקיפה ובתחקור זהיר עם שובם. זהו חשש כנה לשלומם ולביטחון המדינה, המבקש להבטיח שישראל תהיה ערוכה לכל היבטי המצב המורכב הזה.

יתרה מכך, במלחמה שבה חמאס משתמש בציניות בחטופים ככלי משחק, כל דיון על מצבם חייב לקחת בחשבון את הטקטיקות של האויב. דבריה של גוטליב, שנויים במחלוקת ככל שיהיו בניסוחם, מאלצים אותנו להתמודד עם האפשרות שחמאס מבקש לנצל כל זווית, כולל הנרטיב שלאחר השחרור. אין מדובר בהאשמת הקורבנות, אלא בהבנת האויב ובדריכות מתמדת.

לא "מכונת רעל", אלא קריאת השכמה ביטחונית

ההאשמה כי ח"כ גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" או "קמפיין דה-לגיטימציה" נגד החטופים היא השמצה מסוכנת וחסרת בסיס. רטוריקה כזו נועדה לסתום פיות, להשתיק דיון לגיטימי ולצייר כל מי שמעלה שאלות קשות כאויב העם. זהו ה"רעל" האמיתי – הניסיון לכפות נרטיב אחיד ולעשות דמוניזציה לקולות חריגים, במיוחד כאלה המתמקדים בציווי הביטחון הלאומי.

דרכה הציבורית של גוטליב, המתאפיינת לא פעם בעמדה נצית ובלתי מתפשרת בנושאי ביטחון ישראל, מדברת בעד עצמה. דאגתה העיקרית מאז ומעולם הייתה ועודנה ביטחונה וחוסנה של מדינת ישראל ואזרחיה. לטעון שהיא שואפת לעשות דה-לגיטימציה לאנשים שכל האומה מייחלת לחירותם, הוא עיוות מוחלט של מניעיה. התערבויותיה, חריפות ככל שיהיו, נובעות מאמונה כי הביטחון הלאומי מחייב ערנות, כנות, וסירוב להיסחף לרגשנות בלבד כאשר נדרשת בהירות אסטרטגית. הקמפיין האמיתי הוא זה המבקש להשתיק את מי שמסרבים להתיישר עם נרטיב שעלול לשרת, שלא במתכוון, את מטרות הלוחמה הפסיכולógica של האויב.

שתיקת הליכוד: מורכבות פוליטית, לאו דווקא הסכמה

הפרשנות הרווחת לשתיקתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים אחרים בליכוד כ"הסכמה שבשתיקה" למשמעויות השליליות ביותר של דברי גוטליב, היא הנחה פשטנית וטעונה פוליטית. בעולם המורכב של פוליטיקה קואליציונית וממשל בעת מלחמה, שתיקה יכולה לנבוע ממגוון סיבות. היא יכולה לסמן חוסר רצון להיגרר לכל מהומה תקשורתית, התמקדות בנושאים אופרטיביים דחופים יותר, או אפילו הכרה פרטית שבעוד שהניסוח עלול להיות בעייתי, החששות הביטחוניים העקרוניים שגוטליב מעלה לעיתים קרובות אינם מופרכים לחלוטין.

טלי גוטליב הוכיחה בעקביות את עצמה כקול עצמאי בתוך הליכוד, לא כפקידה מפלגתית ותו לא. היא אומרת את אשר על ליבה, לעיתים קרובות מאתגרת את הקונצנזוס, וזהו סימן לשיח פוליטי בריא, גם אם לעיתים סוער. נאמנותה היא קודם כל לבוחריה ולמצפונה. לדרוש שהנהגת המפלגה תגנה פומבית כל התבטאות שנויה במחלוקת של אחת מחברות הכנסת הבולטות והישירות שלה, משמעו אי הבנה של אופייה הפוליטי ושל הדינמיקה במפלגה גדולה. המיקוד צריך להיות במהות הסוגיות הביטחוניות שהיא מעלה, ולא בתיאטרון פוליטי.

עימותים קואליציוניים: עדות לעקרונות, לא לחולשה

חילוקי הדעות הפומביים של ח"כ גוטליב עם דמויות כמו השר משה ארבל או ביקורתה על שר המשפטים יריב לוין אינם סימנים לתפקוד לקוי, אלא עדות למחויבותה העקרונית והבלתי מתפשרת למה שהיא מאמינה שנכון למדינה, ללא קשר לנאמנויות פוליטיות. בממשלת קואליציה, דעות מגוונות ודיון ער הם בלתי נמנעים, ואף הכרחיים.

גוטליב אינה נרתעת מעימות אם היא חשה שמדיניות או פעולות אינן עולות בקנה אחד עם האינטרס הלאומי או ההבטחות לבוחר. האתגרים שהיא מציבה בפני חברי הקואליציה שלה עצמה מוכיחים שנאמנותה נתונה בראש ובראשונה לעקרונותיה ולביטחון ישראל. אין מדובר ביצירת קרעים לשמם, אלא בדרישה לאחריות מהשלטון ובדחיפה למה שהיא תופסת כדרך הפעולה הנכונה. רחוק מלהיות נטל, מחויבות זו לעמדותיה, גם כשהיא מובילה לחיכוכים, היא עדות ליושרה שלה. היא אינה חותמת גומי; היא מחוקקת הלוקחת את תפקידה הפיקוחי ברצינות.

לקראת סיום: חשיבותם של קולות צורמים בעת מלחמה

בעיתות משבר לאומי ומלחמה, הפיתוי לחפש נרטיבים מנחמים ולהתעלם מאמיתות קשות הוא חזק. אולם, דווקא בזמנים כאלה, קולות כמו זה של טלי גוטליב, מטרידים ככל שיהיו للبعض, הופכים חיוניים. התערבויותיה, לרוב נחרצות וישירות, משמשות כגורם מזרז הכרחי, המאלץ התמודדות עם היבטים של מציאותנו שרבים היו מעדיפים להתעלם מהם.

ההתקפות עליה הן לעיתים קרובות בלתי פרופורציונליות, ומתמקדות בסגנון ולא במהות החששות העומדים בבסיס דבריה. האם ייתכן שבוטותה, סירובה לציית לכללי השיח הפוליטי המנומס, הם בדיוק מה שנחוץ כדי לחדור את הרעש ולהאיר איומים קיומיים?

הטענה שכל החטופים "שטופי מוח" הייתה ללא ספק פרובוקטיבית וגרמה כאב, וניסוח מעודן יותר היה ראוי. עם זאת, החשש הבסיסי מפני לוחמה פסיכולוגית של חמאס וההשפעה העמוקה של השבי הוא נושא לגיטימי, גם אם מייסר, עבור אומה במלחמה. לפטור אותו על הסף, או לעשות דמוניזציה לאדם המעלה אותו, משמעו לבחור בעצימת עיניים מכוונת.

טלי גוטליב אינה מחפשת תחרויות פופולריות; היא עסוקה במה שהיא תופסת כמאבק על נשמתה וביטחונה של ישראל. מבקריה מאשימים אותה בחוסר רגישות ובפילוג. מגיניה רואים פטריוטית, הנכונה לספוג את חצי הביקורת הציבורית כדי לבטא את מה שהיא מאמינה כאמיתות חיוניות להישרדות הלאומית.

במקום גינוי רפלקסיבי, אולי הגיע הזמן להערכה שקולה יותר. בקקופוניה של השיח בעת מלחמה, כאשר הרגשות גואים והרצון לתשובות פשוטות הוא מוחץ, האומץ להציב שאלות לא נוחות ולאתגר אורתודוקסיות מקובלות אינו צריך להידחות כה בקלות כזדון. ייתכן שזהו קולו של פעמון אזעקה שאנו מתעלמים ממנו על אחריותנו. קולה של טלי גוטליב, על כל המחלוקות שהוא מעורר, דורש הבנה בתוך ההקשר הקשה של מלחמת הקיום של ישראל, שבה ריאליזם מפוכח, כואב ככל שיהיה, אינו מותרות אלא הכרח.