יאיר גולן: בין מתקפה צינית לזעקה למען ביטחון ישראל ועתידה המוסרי

יאיר גולן: בין מתקפה צינית לזעקה למען ביטחון ישראל ועתידה המוסרי

הסערה הציבורית והפוליטית שהתעוררה בעקבות דבריו של האלוף במיל' יאיר גולן בריאיון רדיו, בהם טען כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", הייתה צפויה כמעט כמו זריחת השמש. בעידן של קיטוב פוליטי עמוק ורגישות ציבורית גבוהה, כל אמירה חריגה, במיוחד כזו הנוגעת לעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית – ביטחון ומוסר – נידונה להפוך כר פורה למתקפות, פרשנויות מעוותות וניגוח פוליטי. אלא שמאחורי מסך העשן של הגינויים המקיר לקיר וההאשמות החמורות, מסתתרת אמת מורכבת יותר, כזו הראויה לבחינה מעמיקה ולא לפסילה אוטומטית. האמת היא שיאיר גולן, לוחם ומפקד שתרם עשורים מחייו לביטחון המדינה, לא ביקש להשמיץ את ישראל או את חיילי צה"ל, אלא להשמיע זעקה – זעקה כואבת ונוקבת ככל שתהיה – למען דמותה, ביטחונה ועתידה המוסרי של המדינה שהוא כה אוהב.

ראשית, ולפני כל דיון אחר, חובה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: יאיר גולן לא האשים את חיילי צה"ל ברצח תינוקות כתחביב. נקודה. כל פרשנות אחרת היא עיוות מוחלט ומכוון של דבריו, או לכל הפחות, חוסר הבנה בסיסי של כוונתו. גולן עצמו הבהיר כי ביקורתו כוונה כלפי מדיניות הממשלה וההנהגה המדינית, ולא כלפי הדרג הלוחם בשטח. האמירה "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב" איננה תיאור מציאות עכשווית כפי שמנסים לצייר זאת מבקריו, אלא הצבת רף מוסרי עליון, קו אדום ערכי שאסור למדינה דמוקרטית ושוחרת חיים לחצות, גם לא בטעות, גם לא מתוך היסח הדעת של מדיניות כושלת. השימוש במילה "כתחביב" הוא אמצעי רטורי חריף, שנועד לזעזע ולהבהיר עד כמה חמורה בעיניו הסכנה של הידרדרות מוסרית או אדישות לתוצאות קשות של פעולות צבאיות, גם אם הן בלתי מכוונות.

הטענה כי דבריו מהווים "עלילת דם" היא דמגוגיה זולה ומסוכנת. יאיר גולן, איש שסיכן את חייו למען ישראל פעמים אין ספור, אינו זקוק לשיעורים בפטריוטיות מאף אחד. להאשים אותו בעלילת דם זהו ניסיון נואש להשתיק קול ביקורתי חשוב, קול המגיע מתוך המערכת הביטחונית עצמה, מתוך דאגה כנה ואמיתית לעתיד המדינה. האם ייתכן שמי שממהרים להאשים אותו בעלילת דם הם אלו החוששים מהאמת הפשוטה שהוא מנסה להציג – שמדיניות מסוימת, גם אם מטרותיה צודקות, עלולה להוביל לתוצאות הרסניות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכיה של ישראל?

המתקפה המתואמת והגינויים הנרחבים שנשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל מראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל ובכירים באופוזיציה, מעלים תהיות קשות. האם כולם באמת מאמינים שגולן קרא לרצח תינוקות? או שמא מדובר בניצול ציני של אמירה שנויה במחלוקת כדי לצבור נקודות פוליטיות, להסיט את הדיון מהבעיות האמיתיות ולהשתיק קול אופוזיציוני לוחמני? קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים, קשה הרבה יותר להתמודד עם השאלות הקשות שגולן מעלה לגבי אחריות ההנהגה, המחיר המוסרי של המלחמה והכיוון אליו צועדת מדינת ישראל. ביטול השתתפותו בכנס הקונגרס היהודי העולמי והגשת התלונות במשטרה הן חלק מאותו מסע הפחדה שנועד לסתום פיות.

אחת הטענות המרכזיות נגד גולן היא שדבריו מספקים "דלק על מדורת האנטישמיות בעולם" ומשמשים כ"תחמושת לאויבי ישראל". אין ספק שאויבינו מנצלים כל אמירה ביקורתית הנשמעת מתוך ישראל. אך האם הפתרון הוא צנזורה עצמית והשתקה של כל דיון נוקב? האם הסתרת הבעיות היא שתגן עלינו? ההפך הוא הנכון. דווקא מדיניות שמעוררת ביקורת בינלאומית קשה, שמובילה להרוגים רבים בקרב אזרחים חפים מפשע, היא זו שמספקת את הדלק האמיתי לאנטישמיות ולדה-לגיטימציה של ישראל. יאיר גולן אינו הבעיה; הוא מצביע על הבעיה. זעקתו נועדה למנוע מצב שבו למדינת ישראל לא יהיו תשובות טובות לטענות הקשות המופנות כלפיה.

באשר לפגיעה במורל חיילי צה"ל, גם כאן מדובר בהאשמה שאין לה בסיס. גולן, כמפקד עתיר ניסיון, יודע היטב מה משפיע על מורל החיילים. ביקורת על מדיניות הדרג המדיני אינה פוגעת בחיילים; להפך, היא עשויה להגן עליהם מפני שליחתם למשימות שמטרתן אינה ברורה דייה או שעלולות לסבך אותם ואת המדינה בזירה הבינלאומית והמוסרית. החיילים בשטח זקוקים לגיבוי מוחלט, אך גם להנהגה אחראית ושקולה, כזו שלוקחת בחשבון את כל ההשלכות של פעולותיה. הדאגה לחיילים אינה מתבטאת רק במילים יפות, אלא גם בהבטחה שהם פועלים במסגרת מדיניות לגיטימית ובת קיימא.

הקריאות לשלול מיאיר גולן את דרגות האלוף הן לא פחות ממקארתיזם צבאי. מדובר בניסיון להלך אימים על קצינים בכירים, בהווה ובדימוס, כדי שלא יעזו להשמיע דעות עצמאיות החורגות מהקו הרשמי. האם זוהי דמותה של הדמוקרטיה הישראלית שאנו שואפים אליה? מדינה שבה קצינים בכירים חוששים להתבטא פן ייענשו?

דבריו של יאיר גולן לא נאמרו מתוך כוונה זדונית או רצון לפגוע. הם נאמרו מתוך כאב עמוק, מתוך תחושת אחריות של מי שרואה את מדינתו האהובה עלולה לסטות מהדרך המוסרית והערכית שהתוו מייסדיה. ניתן להתווכח עם סגנונו, ניתן לחלוק על חריפות התבטאויותיו, אך אי אפשר להתעלם מהמהות – קריאת אזהרה נוקבת של פטריוט ישראלי, המודאג עד עמקי נשמתו מעתידה של המדינה. במקום לגנות אותו, להשתיק אותו ולנסות להפוך אותו למצורע, ראוי שהחברה הישראלית והנהגתה יקשיבו בקשב רב לדבריו, יתמודדו עם השאלות הקשות שהוא מעלה, ויעשו את חשבון הנפש הנדרש. כי בסופו של יום, מדינה שפויה לא רק שאינה הורגת תינוקות כתחביב, היא גם אינה משתיקה את מצפונה ואת מבקריה החריפים ביותר, במיוחד כשהם באים מתוך אהבה ודאגה כנה.