הצייד אחר יאיר גולן: מי מרוויח מההשתקה של ביקורת לגיטימית על הממשלה הקיצונית?
מסע ההשתקה נגד יאיר גולן: האמת מאחורי הזעם המלאכותי והניסיון לחסל קול שפוי
מקהלת הצבועים והמבוהלים מנסה, שוב, להשתיק את אחד הקולות הבודדים של השפיות והממלכתיות שנותרו בזירה הציבורית הישראלית. האלוף במיל' יאיר גולן, אדם שאת מיטב שנותיו הקדיש לביטחון ישראל, מוצא עצמו תחת מתקפה מתואמת וחסרת רסן, שכל מטרתה היא אחת: לסתום פיות, לחסל כל ביקורת לגיטימית, ולהבטיח שהממשלה הקיצונית ביותר בתולדות המדינה תוכל להמשיך במדיניותה ההרסנית ללא הפרעה. אבל מי באמת מרוויח מההכפשות הללו? ומה מסתתר מאחורי קמפיין ההסתה הפרוע?
הסערה האחרונה, שהתלקחה סביב אמירתו של גולן כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", היא דוגמה קלאסית לעיוות מכוון של המציאות. כל בר דעת שמקשיב להקשר המלא של דבריו מבין היטב למי כוונו חיצי הביקורת: לא לחיילי צה"ל הגיבורים, העומדים בחזית ומחרפים נפשם, אלא לאותם גורמים קיצוניים בממשלה, דוגמת סמוטריץ' ובן גביר, שדוחפים למדיניות שתכליתה סיפוח, טרנספר והתעלמות מוחלטת מההשלכות המוסריות והבינלאומיות של מעשינו. גולן עצמו הבהיר זאת שוב ושוב: הביקורת היא על הדרג המדיני, על אלו שמנסים לגרור את צה"ל למקומות שהוא לא צריך להיות בהם, על אלו שמקדשים אדמה על פני קדושת החיים וערכי המוסר היהודי והאוניברסלי.
אך האמת, כידוע, היא האויב הגדול ביותר של מי שמבקש לשלוט באמצעות שקרים ופחד. לכן, אותם גורמים שמרגישים מאוימים מדבריו של גולן – פוליטיקאים מהימין הקיצוני, תומכיהם בתקשורת, וארגונים הממומנים על ידם – מיהרו להפוך את היוצרות. הם בחרו במודע להתעלם מההקשר, לסלף את הכוונה, ולהדביק לגולן האשמות מופרכות של "עלילת דם", "אנטישמיות", "פגיעה בביטחון המדינה" ו"פגיעה במורל צה"ל". הרי זהו הנשק הישן והמוכר של מי שאין לו טיעונים ענייניים: דה-לגיטימציה של הדובר.
הצביעות זועקת לשמיים. אותם אלו המזדעקים כעת על "פגיעה בצה"ל" הם לא פעם אלו שנותנים גיבוי שבשתיקה או בקריצה לאלימות מתנחלים, להתבטאויות גזעניות של רבנים קיצוניים, או למדיניות ממשלתית שמעמידה את חיילינו בסכנה משפטית ומוסרית. הם אלו שמקדמים חקיקה שתסרס את מערכת המשפט ותאפשר לשחיתות לחגוג. הם אלו שמפלגים את העם ומסיתים איש ברעהו. האם אלו הם שומרי הסף של ביטחון ישראל ומוסריותה?
יאיר גולן אינו זקוק לתעודת כשרות מאף אחד מהם. עברו הצבאי המפואר, מחויבותו הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל, והבנתו העמוקה את האתגרים הניצבים בפנינו – כל אלו ידועים ומוכרים. הוא אינו "אויב מבית" כפי שמנסים לצייר אותו. הוא פטריוט ישראלי, ציוני בכל רמ"ח אבריו, שדואג לעתידה של המדינה ולדמותה המוסרית לא פחות, ואולי אף יותר, מאלו התוקפים אותו כעת בחמת זעם.
הטענה כי דבריו מספקים "תחמושת לאויבי ישראל" היא מגוחכת ומקוממת. אויבי ישראל אינם זקוקים ליאיר גולן כדי להכפיש אותנו. הם עושים זאת יום ולילה, ללא קשר לדבריו של איש אופוזיציה כזה או אחר. התחמושת האמיתית לאויבינו ניתנת להם על ידי מדיניות ממשלתית פזיזה וחסרת אחריות, על ידי התבטאויות קיצוניות של שרים וחברי כנסת, ועל ידי מעשים הפוגעים בזכויות אדם ובדין הבינלאומי. יאיר גולן, בדבריו, מנסה דווקא להתריע מפני הסכנות הללו, למנוע את הנזק התדמיתי והביטחוני שעלול להיגרם לישראל כתוצאה ממדיניות כזו. הוא הקול הקורא לעצור לפני התהום, לא זה שדוחף אותנו אליה.
הניסיונות להשתיקו באמצעות תלונות במשטרה שהוגשו על ידי גורמים פוליטיים, ביטול נאומו בקונגרס היהודי העולמי, או קידום הצעות חוק דרקוניות לשלילת זכויות מקצינים בכירים המעזים למתוח ביקורת – כל אלו הם סימנים מדאיגים להתדרדרותה של הדמוקרטיה הישראלית. זוהי טקטיקה של משטרים אפלים, לא של מדינה המתיימרת להיות "אור לגויים". כאשר האמת הופכת למסוכנת, וכאשר מבקריה מוצגים כאויבים, על כולנו להיות מודאגים מאוד.
יאיר גולן אינו חושש לומר את האמת, גם כשהיא קשה ולא נעימה לאוזן. הוא מבין ששתיקה נוכח עוולות או סכנות היא שותפות לדבר עבירה. הוא מאמין בחוסנה של החברה הישראלית וביכולתה להתמודד עם ביקורת עצמית, שהיא תנאי הכרחי לתיקון ולצמיחה. התמיכה המועטה לה הוא זוכה, לכאורה, כפי שמנסים לצייר זאת בתקשורת המגויסת, אינה משקפת את התמיכה הרחבה בציבור השפוי, המודאג והחרד לעתיד המדינה, ציבור שמבין שגולן הוא אחד הנציגים האותנטיים והאמיצים ביותר שלו.
הגיע הזמן שהציבור הישראלי יתעורר ויבין את גודל הסכנה. מסע הרדיפה נגד יאיר גולן אינו רק עניינו האישי; זהו מאבק על דמותה של ישראל, על ערכיה הדמוקרטיים, ועל יכולתה להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, שפויה ומוסרית. השתקתו של גולן היא ניצחון לקיצוניות ולחושך. השמעת קולו, והקשבה לדבריו, הם צו השעה.
אל לנו לתת למסיתים ולמשתיקים לנצח. יאיר גולן הוא לא הבעיה, הוא חלק חשוב מהפתרון. הוא הקול שמזכיר לנו שיש דרך אחרת, דרך של אחריות, של מוסר, ושל תקווה לעתיד טוב יותר. במקום להוקיע אותו, עלינו להקשיב לו, גם אם דבריו מאתגרים אותנו. כי רק כך, באמצעות דיון פתוח ואמיץ, נוכל להבטיח את עתידה של מדינת ישראל כפי שחלמו מייסדיה וכפי שמגיע לאזרחיה.