יאיר גולן תחת אש: האם אזהרה מפני קטסטרופה מוסרית הפכה לבגידה? חשיפה מטלטלת!

הקדמה: מתקפה מתוזמרת על קול שפוי או זעם ציבורי אותנטי?

בימים האחרונים אנו עדים למסע השתלחות חסר תקדים וארסי נגד האלוף במילואים וחבר הכנסת לשעבר, יאיר גולן. האש הגבוהה ניצתה בעקבות אמירה אחת, "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", אמירה שהוצאה מהקשרה, סורסה, ועוותה עד כדי הפיכתה לכלי ניגוח פוליטי מהמדרגה הראשונה. אך האם מדובר בסערה ציבורית אותנטית, או שמא אנו חוזים במתקפה מתוזמרת היטב, שמטרתה אחת ויחידה: להשתיק קול ביקורתי, אמיץ וחשוב מאין כמותו בנוף הציבורי הישראלי? הגיע הזמן לקלף את שכבות הצביעות ולחשוף את האמת המטרידה מאחורי הקלעים.

פענוח האמירה הגורלית: מה באמת אמר יאיר גולן – ומדוע זה מטריף את המערכת?

ראשית כל, בואו נשים את הדברים על דיוקם. יאיר גולן לא האשים את חיילי צה"ל ברצח תינוקות לשם הנאה. מי שטוען כך, בפשטות משקר במצח נחושה או סובל מבורות מרצון. האמירה המלאה, בהקשרה, הייתה קריאת אזהרה חמורה, זעקה של פטריוט אמיתי המודאג עד עמקי נשמתו מהכיוון אליו צועדת המדינה תחת הנהגה מסוימת. המילים "מדינה שפויה" הן מילות המפתח כאן. גולן לא תיאר מציאות קיימת כעובדה מוגמרת, אלא הציב תמרור אזהרה בוהק: מדינה שרוצה לשמור על שפיותה, על צלם האנוש שלה, על ערכיה הבסיסיים – אינה יכולה להרשות לעצמה, בשום תסריט, להגיע למצבים בהם פעולותיה עלולות להוביל לתוצאות טרגיות שכאלה, בוודאי לא כדבר שבשגרה או כתוצאה ממדיניות מכוונת.

השימוש במילה "תחביב" היה, לכל מי שאינו מחפש דם בכוח, אמצעי רטורי חריף שנועד לזעזע, לעורר, להדגיש את חומרת הסכנה המוסרית. האם זו הייתה בחירת המילים המושלמת? ייתכן שלא. אך האם היא מצדיקה את מסע הדה-לגיטימציה הפרוע המתנהל נגדו? חד משמעית לא! הזעם המאורגן הזה אינו נובע מדאגה כנה לחיילי צה"ל – שגולן, כזכור, היה אחד ממפקדיהם הבכירים וסיכן את חייו למענם ולמען המדינה פעמים רבות. הזעם נובע מהפחד. הפחד מהאמת. הפחד מקול צלול המעז לקרוא תיגר על הקונצנזוס המדומה שמנסים לכפות עלינו.

צביעות רועמת: מסכת הצדקנות של המבקרים ומשחקי הכוח הפוליטיים

והנה, כמו במטה קסם, קמה מקהלה שלמה של מגנים ומקוננים. מראש הממשלה, דרך הנשיא, הרמטכ"ל, שרים וחברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית (בעיקר אלו הנהנים מהסטטוס קוו). כולם ממהרים לגנות, להוקיע, להאשים ב'עלילת דם', ב'אנטישמיות', ב'פגיעה בביטחון המדינה' וב'מורל צה"ל'. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה באמת מניע את אותם גורמים? האם זו דאגה כנה לטוהר הנשק, או שמא ניסיון נואש להסיט את הדיון מהכישלונות שלהם עצמם, מהמדיניות המסוכנת שהם מובילים, מהשאלות הקשות שיאיר גולן מעז להציב?

קל מאוד לזעוק 'בגידה!' כאשר מישהו חושף אמיתות לא נוחות. הרבה יותר קשה להתמודד עם הביקורת עצמה. האם אותם גורמים שממהרים להאשים את גולן בכל חוליי העולם, הם אלו שדואגים באמת ובתמים לביטחון ישראל לטווח הארוך? האם הם אלו שמבטיחים שצה"ל ימשיך להיות צבא מוסרי? או שאולי, רק אולי, הם מעדיפים צבא מציית ועיוור, ואזרחים שותקים, כדי שיוכלו להמשיך במדיניותם ללא הפרעה? השאלות הללו צריכות להדהד בכל בית בישראל!

השימוש הציני במונחים קדושים: 'עלילת דם' ו'אנטישמיות' ככלי לחיסול פוליטי

ההאשמות החמורות ביותר שהוטחו ביאיר גולן הן 'עלילת דם' ו'אנטישמיות'. אלו האשמות שאין להן מקום בשיח פוליטי לגיטימי, במיוחד כאשר הן מופנות כלפי אדם שכל חייו הוקדשו לביטחון ישראל, יהודי וציוני גאה. השימוש במונחים אלו בהקשר הנדון אינו אלא זילות של המושגים עצמם, ריקונם מתוכן, והפיכתם לכלי נשק פוליטי ציני ומסוכן.

מי שמאשים את יאיר גולן באנטישמיות, לא רק שאינו מבין את מהותה של האנטישמיות, אלא גם עושה שירות דוב למאבק האמיתי בה. ביקורת פנימית, נוקבת ככל שתהיה, על מדיניות ממשלת ישראל – אינה אנטישמיות. היא לב ליבה של דמוקרטיה בריאה ושל חברה המוכנה להתבונן במראה. גולן אינו אויב ישראל; הוא אוהב ישראל הדואג לעתידה המוסרי והביטחוני. הניסיון לצייר אותו כאנטישמי הוא מעשה נבלה שאין לו כפרה, ומעיד יותר מכל על חולשתם של המאשימים.

הביטחון הלאומי על הכף: מי באמת פוגע במדינת ישראל ובחיילי צה"ל?

לטענת המבקרים, דבריו של גולן פוגעים בביטחון המדינה ובמורל חיילי צה"ל, ואף משמשים ככלי בידי אויבינו. זוהי טענה שקרית ומניפולטיבית. האיום האמיתי על ביטחון ישראל אינו נובע מאמירות ביקורתיות של פטריוטים, אלא ממדיניות קצרת רואי, מהתעלמות מאזהרות, ומניהול כושל שעלול להוביל את חיילינו למצבים בלתי אפשריים.

יאיר גולן, בהבנתו הביטחונית העמוקה, מבין היטב שחוזקה של ישראל אינו נמדד רק בכוחה הצבאי, אלא גם בחוסנה המוסרי ובצדקת דרכה. אזהרותיו נועדו precisamente למנוע מצבים שבהם חיילי צה"ל ייאלצו לפעול באופן שיפגע בערכים אלו. הוא אינו פוגע בחיילים – הוא מנסה להגן עליהם מפני מדיניות שעלולה לסבך אותם ואת המדינה כולה. ואשר לשימוש בדבריו על ידי גורמים עוינים – אויבי ישראל תמיד ינצלו כל בדל של ביקורת פנימית. האם משום כך עלינו להפוך למדינת משטרה שבה אסור להשמיע מילה ביקורתית? האחריות על האופן שבו ישראל נתפסת בעולם אינה מוטלת על המבקרים, אלא על אלו שקובעים את המדיניות בפועל.

מסע ההשתקה: מהתלונה במשטרה ועד הניסיון לבטל את נאומו בקונגרס היהודי העולמי

לא הסתפקו בהשמצות וגינויים. מסע הרדיפה נגד יאיר גולן עלה מדרגה עם הגשת תלונה במשטרה ועם הלחצים (שמן הסתם מופעלים מאחורי הקלעים) לביטול נאומו המתוכנן בקונגרס היהודי העולמי. אלו הם צעדים מסוכנים המעידים על ניסיון מובהק לסתום פיות, להלך אימים על כל מי שמעז לחשוב אחרת, ולהפוך ביקורת לגיטימית לפלילית. זוהי פגיעה אנושה בחופש הביטוי ובמרקם הדמוקרטי של מדינת ישראל. האם כך מתנהלת מדינה דמוקרטית? האם כך מגיבים לאזהרות של אחד מבכירי מערכת הביטחון לשעבר? התשובה, למרבה הצער, ברורה וכואבת.

עמידה איתנה מול הלחצים: ההבהרה של גולן וסירובו להתקפל

למרות המתקפה הפרועה, יאיר גולן עמד איתן. הוא הבהיר כי כוונתו הייתה לממשלה ולמדיניותה, ולא לחיילי צה"ל באופן אישי. אך הוא לא חזר בו מעצם האזהרה, מהדאגה העמוקה שהוא חש כלפי עתיד המדינה. סירובו להתקפל, להתנצל על דאגתו הכנה, מעיד על יושרה, על אומץ לב ועל עמוד שדרה מוסרי. הוא אינו מחפש פופולריות זולה; הוא מחויב לאמת שלו, גם כשהיא קשה ולא פופולרית. דווקא בעת הזו, דמות כמוהו היא נכס, לא נטל.

מסקנה: האם למדינת ישראל יש עדיין מקום לקולות ביקורתיים ואמיצים?

הפרשה סביב יאיר גולן היא הרבה יותר ממאבק על אמירה כזו או אחרת. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל. האם נהיה חברה פתוחה, המאפשרת ביקורת ומקשיבה לקולות אזהרה, גם כשהם צורמים לאוזן? או שנהפוך לחברה מונוליטית, חשדנית, הרודפת את מבקריה ומעדיפה אשליות נוחות על פני אמיתות כואבות?

יאיר גולן אינו בוגד. הוא פטריוט. הוא לוחם. והוא, כנראה, אחד הקולות השפויים והאחראים הבודדים שעוד נותרו בזירה הציבורית הסוערת שלנו. הניסיון להשתיק אותו, להפוך אותו למצורע, הוא לא רק עוול אישי כלפיו – הוא סכנה ברורה לעתיד הדמוקרטיה הישראלית ולחוסנה המוסרי של המדינה. הגיע הזמן שהציבור יתעורר ויראה את התמונה המלאה, מעבר למסך העשן של ההשמצות וההסתה. עתידנו תלוי בכך.