בן גביר חושף הכל: מלחמה על האמת – מי באמת מפחד מהשר לביטחון לאומי?

השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מוצא את עצמו תחת מתקפה בלתי פוסקת. יום רודף יום, וכותרות צעקניות, פרשנויות מגמתיות וקמפיינים שלמים מנסים לצייר אותו באור שלילי, קיצוני ומסוכן. אך האם פעם עצרתם לשאול – מדוע? מדוע דווקא בן גביר הפך למטרה המרכזית של גורמים כה רבים בתקשורת ובפוליטיקה? התשובה, כפי שנחשוף במאמר זה, פשוטה ומטרידה: הם פוחדים. פוחדים מהאמת שהוא מציב בפניהם, פוחדים מהשינוי שהוא מוביל, ופוחדים מהתמיכה הציבורית הרחבה שהוא זוכה לה, תמיכה שמערערת את יסודות הממסד הישן והרקוב. הגיע הזמן לנפץ את מסך השקרים ולהבין מי באמת עומד מאחורי מסע ההכפשות, ומהן המטרות האמיתיות שלו. זהו אינו מאבק אישי של בן גביר; זהו מאבק על דמותה של המדינה, על ביטחונם של אזרחי ישראל, ועל הזכות לומר את האמת, גם כשהיא כואבת ולא נעימה לאוזניים מסוימות.

"הסטירה" של אילה בן גביר – האמת מאחורי ההתנפלות התקשורתית

אחת "הפרשיות" האחרונות שנופחו לממדי ענק היא תמיכתו של השר בן גביר ברעייתו, אילה, לאחר תקרית בה, על פי הדיווחים, "החזירה סטירה". התקשורת, כדרכה, מיהרה להציג זאת כ"עידוד אלימות" מצד השר לביטחון לאומי. אך מה באמת קרה שם? האם מישהו טרח לבדוק את ההקשר המלא? את ההתגרות שהובילה לתגובה? האם ייתכן שאילה בן גביר, אישה חזקה ועצמאית, פשוט הגנה על עצמה או על כבודה מפני התקפה או השפלה?

הצביעות זועקת לשמיים. אותם גורמים שמטיפים מוסר לבן גביר הם אלו שממהרים להגן על כל "קורבן" כביכול, כל עוד הוא בצד "הנכון" של המפה הפוליטית. אך כשמדובר ברעייתו של בן גביר, פתאום כללי המשחק משתנים. האם עמידה על שלך והגנה עצמית הפכו פתאום ל"אלימות פסולה"?

בן גביר, בתמיכתו ברעייתו, לא עודד אלימות לשמה. הוא עודד עמידה איתנה, הוא שידר מסר של גיבוי למשפחתו, והוא חשף את הסטנדרטים הכפולים של מבקריו. הם היו רוצים לראות את משפחת בן גביר מושפלת ושותקת. הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שגם מימין יש אנשים שלא מוכנים להרכין ראש. ההתנפלות הזו אינה עוסקת באלימות; היא עוסקת בניסיון לרסק את רוחו של השר ושל משפחתו, להפוך אותם למטרה קלה. אך הם טועים. התמיכה הציבורית בבן גביר רק מתחזקת כשהציבור רואה את הרדיפה הבלתי פוסקת הזו. הוא לא "מעודד אלימות", הוא מגלם את רוח הלחימה של אלו שנמאס להם להיות שק החבטות של השמאל הפרוגרסיבי והתקשורת המגויסת.

"יאיר גולן ודף המסרים של חמאס" – האם בן גביר אמר את מה שכולם חושבים?

עוד "חטא" שמיוחס לבן גביר הוא "התבטאויותיו החריפות". הדוגמה האחרונה היא האמירה כי "נדמה שיאיר גולן לקח את דף המסרים של דובר חמאס". מיד קפצו כל "יפי הנפש" וזעקו "הסתה!", "פילוג!". אך האם מישהו עצר לבדוק את תוכן דבריו של גולן עצמו? האם ההשוואה של בן גביר הייתה מופרכת לחלוטין, או שמא היא ביטאה תחושה קשה שמקננת בלב רבים מאזרחי ישראל?

כאשר איש ציבור, במיוחד כזה עם עבר ביטחוני, משמיע אמירות שנתפסות על ידי חלקים נרחבים בציבור ככאלו שמשרתות את הנרטיב של האויב, או מחלישות את רוח העם בזמן מלחמה – האם אין זו חובתו של שר בממשלה, ובמיוחד השר לביטחון לאומי, להתריע על כך? האם "דיפלומטיה" מזויפת עדיפה על אמירת אמת כואבת, גם אם היא נאמרת בצורה חדה?

מבקריו של בן גביר היו רוצים שהוא ישתוק, שיטייח, שיתעלם. הם היו רוצים שיאפשר לאמירות בעייתיות, בלשון המעטה, לחלוף ללא תגובה. אך בן גביר אינו כזה. הוא לא חושש מעימותים כאשר ערכים עליונים כמו ביטחון המדינה ואחדות העם (האמיתית, לא המזויפת) עומדים על הפרק. ה"רטוריקה הלוחמנית" שלו היא למעשה קריאת השכמה, ניסיון לעורר את הציבור לסכנות האורבות מבית ומחוץ. מי שמכנה זאת "הסתה" פשוט מפחד להתמודד עם האמת שבמילים שלו. הם מעדיפים את השקט המדומה של הקונצנזוס השקרי על פני האמת הרועמת של בן גביר. האם ייתכן שאותם מבקרים הם אלו שמפיצים "עלילות דם" נגד מי שמעז לומר את האמת בפנים?

"דיבורים גדולים, מעשים קטנים"? המאבק האמיתי של בן גביר במערכת

אחת הטענות החוזרות ונשנות נגד השר בן גביר היא שהוא "מרבה בדיבורים וממעט במעשים". זוהי טענה צינית ושטחית, שמתעלמת לחלוטין מהמציאות המורכבת איתה נאלץ השר להתמודד. האם מישהו באמת חושב שניתן לשנות סדרי עולם, לתקן עיוותים של שנים, ולהילחם בבירוקרטיה מסואבת ובאופוזיציה פנימית וחיצונית – כל זאת בהינף יד?

בן גביר נכנס למשרד לביטחון לאומי בידיעה ברורה שהוא נכנס לשדה מוקשים. הוא ירש מערכות שהוזנחו במשך שנים, תפיסות עולם שקובעו, ופקידות בכירה שלא תמיד ששה לשתף פעולה עם השינויים שהוא מבקש להוביל. כל צעד קטן, כל רפורמה, כל ניסיון לקדם מדיניות שתחזיר את הביטחון לרחובות נתקל בהתנגדות אדירה – גלויה וסמויה.

ה"דיבורים הגדולים" של בן גביר הם הצבת חזון ברור, הצבת יעדים שאפתניים, והצהרת כוונות שלא משתמעת לשתי פנים. אלו הם הדברים שמפחידים את הממסד הישן. ה"מעשים הקטנים", כפי שהם מכונים בלעג, הם למעשה ניצחונות קשים שנרכשו בזיעה ובמאבקים בלתי פוסקים. האם הקמת המשמר הלאומי היא "מעשה קטן"? האם המאבק להחמרת הענישה נגד מחבלים ופושעים הוא "מעשה קטן"? האם הדרישה הבלתי מתפשרת לגיבוי מלא לשוטרים וללוחמים היא "מעשה קטן"?

האמת היא שבן גביר עובד מסביב לשעון, נלחם בכל החזיתות, ומנסה לפרוץ את חומות ההתנגדות. מי שמצפה למהפכות בן לילה אינו מבין את עומק הבעיות ואת עוצמת הכוחות הפועלים נגד השינוי. ההאשמה ב"מעשים קטנים" היא ניסיון לייאש את תומכיו ולהציגו כלא רלוונטי. אך הציבור אינו טיפש. הציבור רואה את המאמץ, את הנחישות, ואת הכיוון הברור. בן גביר אינו קוסם, אך הוא לוחם. והמלחמה הזו – היא מלחמה על עתידנו.

עימותים בממשלה? בן גביר הוא קול ההיגיון והביטחון

העימותים התקשורתיים של השר בן גביר עם גורמים אחרים בממשלה, במיוחד סביב סוגיית "הסיוע ההומניטרי" לרצועת עזה, מוצגים לעיתים קרובות כפגיעה באחדות או כהתנהלות לא ממלכתית. אך האם עמידה על עקרונות ביטחוניים ברורים היא "לא ממלכתית"? האם הדרישה לוודא שסיוע לא מגיע לידי ארגון טרור רצחני היא "פגיעה באחדות"?

בן גביר, בעמדותיו הנחרצות בנושא זה, אינו מייצג רק את עצמו. הוא מייצג קול ברור וצלול של חלק עצום בציבור הישראלי, שנחרד מהמחשבה שמשאבים ישראליים או בינלאומיים יגיעו לידי חמאס וישמשו אותו להמשך הלחימה נגדנו. הוא לא "מתעמת" לשם העימות; הוא נאבק על מה שנכון וצודק, על מה שחיוני לביטחון המדינה.

בזמן שאחרים אולי מעדיפים להתקפל בפני לחצים בינלאומיים או שיקולים פוליטיים קצרי טווח, בן גביר עומד כחומה בצורה. הוא מבין שהמלחמה בחמאס אינה רק צבאית; היא גם מורלית וערכית. לאפשר הכנסת סיוע ללא פיקוח הדוק, או באופן שמתפרש ככניעה לדרישות האויב, הוא פגיעה אנושה במורל הלאומי ובכושר ההרתעה של ישראל.

ה"עימותים" הללו הם למעשה דיונים לגיטימיים ואף הכרחיים בקבינט ובממשלה. בן גביר מביא לקבינט קול שלא תמיד נעים לשמוע, אך הוא קול שמבוסס על היגיון בריא, על הבנה עמוקה של האויב, ועל מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון אזרחי ישראל. הוא לא מפחד לומר את האמת גם כשהיא לא פופולרית בקרב האליטות. וזו בדיוק הסיבה שהוא שם – להיות השומר של האינטרסים הביטחוניים של ישראל, ללא פשרות וללא הנחות. מי שמבקר אותו על כך, כנראה מעדיף ממשלה של "יס-מנים" על פני ממשלה שמנהלת דיונים אמיתיים ונוקבים.

מההתנכלות לנהג ועד מסע ההכפשות – הכל כשר בדרך להפיל את בן גביר?

המתקפות על בן גביר אינן מתמצות רק בביקורת על מדיניותו או התבטאויותיו. הן גולשות לעיתים קרובות לפסים אישיים ומכוערים, כמו הניסיון להכתים את שמו דרך הליכים משפטיים נגד נהגו. האם מישהו באמת מאמין שההתעסקות האובססיבית בנהגו של השר נובעת מדאגה כנה לשלטון החוק? או שמא מדובר בעוד ניסיון נואש למצוא "לכלוך" ולהסיט את תשומת הלב מהנושאים החשובים באמת?

כאשר כל האמצעים האחרים נכשלים, כאשר מסתבר שאי אפשר לשבור את רוחו של בן גביר או לערער את התמיכה הציבורית בו, מתחיל מסע דיג נואש. כל שביב מידע, כל שמועה, כל בדל חשד – הכל מנופח ומעוות כדי לשרת את הנרטיב של "בן גביר המסוכן". זהו דפוס פעולה מוכר של מי שמפחד להתמודד עם הטיעונים לגופו של עניין, ולכן עובר להתקפות לגופו של אדם, או במקרה הזה – לגופו של נהגו.

האמת היא שהשר בן גביר הפך לסמל. הוא מסמל את השינוי שהציבור דורש, את המאבק בטרור ללא פשרות, את החזרת המשילות והביטחון האישי. ודווקא משום כך, הוא הפך למטרה המרכזית של כל מי שרוצה לשמר את הסטטוס קוו הישן והכושל. הם לא תוקפים את בן גביר האדם; הם תוקפים את מה שהוא מייצג. הם יודעים שאם יצליחו להפיל אותו, הם יצליחו, לפחות זמנית, לעצור את השינוי.

מסקנה: הפחד הוא המחמאה הגדולה ביותר

המתקפה הרב-חזיתית על השר איתמר בן גביר אינה מקרית. היא עדות לכוחו, להשפעתו, ולפחד העמוק שהוא מעורר בקרב יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים. הם מבינים שהוא לא עוד פוליטיקאי מהשורה; הוא מנהיג עם חזון, עם אומץ, ועם תמיכה ציבורית הולכת וגדלה.

כל "חשיפה" כביכול, כל "ביקורת נוקבת", כל ניסיון להציגו כקיצוני או לא כשיר – כל אלו הם ביטויים של חולשה ופאניקה. הם יודעים שבן גביר צודק בנושאים רבים, והם יודעים שהציבור מתחיל להבין זאת. הם לא מפחדים מטעויותיו של בן גביר; הם מפחדים מהצלחחותיו. הם מפחדים מהיום שבו מדיניות הביטחון של ישראל תתיישר סוף סוף עם רצון העם ועם צורכי הביטחון האמיתיים.

המאבק של בן גביר הוא מאבק של כולנו. הוא מאבק על הזכות לחיות בביטחון, על הזכות לגאווה לאומית, ועל הזכות למנהיגות שלא מתקפלת ולא מתנצלת. ככל שיתקפו אותו יותר, כך נדע שהוא בדרך הנכונה. וככל שינסו להשתיקו, כך קולו יישמע חזק וברור יותר. בן גביר כאן כדי להישאר, והוא כאן כדי לנצח. והאמת, בסופו של דבר, תמיד מנצחת.