טלי גוטליב תחת אש: האם אמירת אמת כואבת הפכה לחטא בלתי נסלח במדינת ישראל?

המתקפה המתוזמרת והאכזרית נגד חברת הכנסת טלי גוטליב איננה מקרית. היא חושפת אמת עמוקה וכואבת על השיח הציבורי בישראל, על הפחד הקמאי מאמירות נוקבות ועל הניסיון הנואש להשתיק כל קול שלא מיישר קו עם המקהלה. אבל מדוע באמת הם כל כך מפחדים מטלי גוטליב? התשובה פשוטה: היא מעזה לומר את מה שאחרים חושבים בחדרי חדרים, אך חוששים לומר בפומבי. היא מסרבת להתכופף בפני תכתיבי הפוליטיקלי קורקט ומציבה מראה נוקבת מול פניה של חברה שלעיתים מעדיפה אשליות נעימות על פני אמיתות קשות.

סערת "שטופי המוח": האם דאגה לביטחון המדינה היא עילה לניגוח?

בלב המתקפה האחרונה עומדת התבטאותה של ח"כ גוטליב בנוגע לחטופים ששבו משבי חמאס, והאפשרות, כן, האפשרות הלגיטימית והמדאיגה, שחלקם עברו שטיפת מוח על ידי ארגון הטרור הרצחני. הזעזוע המלאכותי והצבוע שעוררו דבריה הוא לא פחות ממדהים. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון שחרט על דגלו השמדת ישראל ומשתמש בשיטות הנתעבות ביותר של לוחמה פסיכולוגית, לא ינסה להשתמש בחטופים – קורבנותיו – ככלי ניגוח ותעמולה נגד ישראל עם שובם?

טלי גוטליב לא האשימה את החטופים. היא לא הפנתה אצבע מאשימה כלפי הקורבנות. היא הצביעה על סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. היא התריעה מפני הנאיביות והעיוורון של אלו המוכנים להתעלם מאיומים אסטרטגיים בשם רגישות מזויפת. האם באמת סביר להתעלם מהאפשרות שחמאס, אשר השקיע חודשים ארוכים בשטיפת מוחם של החטופים בתנאי שבי איומים, יצליח להטמיע בהם מסרים שישרתו אותו גם לאחר שחרורם? האם לא חובתה של נבחרת ציבור להתריע על כך, גם אם האמת קשה לעיכול?

אלו שמיהרו לגנות אותה, משרים בממשלה ועד אחרון חברי האופוזיציה ופרשנים באולפנים, חושפים בעיקר את רדידות השיח ואת הפופוליזם הזול. הם מעדיפים להתחרות ביניהם מי יזעק חמס חזק יותר, במקום להתמודד עם השאלות הקשות שגוטליב מעלה. האם דאגה כנה לביטחון המדינה, לכידותה וחוסנה הנפשי הפכה פתאום לנושא פסול לדיון? הרי לכולם ברור שחמאס מנהל מלחמת תודעה אכזרית. ההתעלמות מכך היא הפקרות.

"מכונת הרעל"? האמת מאחורי הניסיון להדביק את גוטליב לנתניהו

כצפוי, לא לקח זמן רב עד שקולות מסוימים ניסו לקשור את דבריה של גוטליב לראש הממשלה בנימין נתניהו ולנרטיב השחוק של "מכונת הרעל". זהו טריק ידוע ומוכר: כל אימת שאיש ימין מעז להשמיע דעה שאינה עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס השמאלני-תקשורתי, הוא מיד מתויג כבובה על חוט, כזרוע ביצוע של "מכונת רעל" דמיונית. האמת היא שטלי גוטליב היא קול עצמאי, אמיץ ונחוש. היא אינה זקוקה להוראות מאף אחד כדי לומר את מה שהיא מאמינה בו, וכדי להגן על האינטרסים של מדינת ישראל כפי שהיא רואה אותם.

הניסיון להציג אותה כחלק ממנגנון כלשהו נועד אך ורק לערער את אמינותה ולבטל את הלגיטימיות של דבריה. במקום להתמודד עם הטיעונים, קל יותר לתקוף את השליח. אך הציבור אינו טיפש. הציבור רואה את הצביעות ואת הניסיון הנואש להשתיק קולות שונים.

עמדה נחרצת בנושא הסיוע ההומניטרי: מוסר כפול או היגיון בריא?

ביקורת נוספת שהופנתה כלפי ח"כ גוטליב נוגעת לעמדתה הנחרצת נגד העברת סיוע הומניטרי לעזה כל עוד חטופינו מוחזקים שם בתנאים לא אנושיים, ללא כל מידע על מצבם וללא ביקורי הצלב האדום. האם יש עמדה הגיונית ומוסרית מזו? כיצד יכולה מדינת ישראל להמשיך ולהעביר סיוע לאוכלוסייה הנשלטת על ידי ארגון טרור רצחני, אשר משתמש בסיוע הזה לצרכיו הצבאיים, בעוד אזרחיה שלה נמקים במנהרות חמאס?

אלו המבקרים את גוטליב על עמדתה זו לוקים במוסר כפול ובניתוק מהמציאות. הם שוכחים מי הוא האויב ומי הם הקורבנות. טלי גוטליב, בעמדתה זו, מייצגת את השכל הישר ואת האינטרס הלאומי הבסיסי ביותר: דאגה לאזרחיה לפני הכל. היא דורשת הדדיות, היא דורשת צדק אלמנטרי. האם זה יותר מדי לבקש?

ביקורת פנימית והתעמתות עם עופר כסיף: סימנים של חוזק ועקרונות

גם הביקורת הפנימית שהשמיעה גוטליב כלפי שר המשפטים יריב לוין, או התעמתויותיה החזיתיות עם דמויות כמו ח"כ עופר כסיף, אינן מעידות על חולשה או על פירוד, אלא דווקא על חוזק פנימי, על עקרונות ועל נכונות להילחם על מה שחשוב. היכולת להביע ביקורת בונה בתוך המחנה היא סימן לחיוניות דמוקרטית, לא לבעיה. והעימותים שלה עם מי שנתפסים בעיני רבים כתומכי טרור או כמסכני ביטחון המדינה, כמו כסיף, רק מחזקים את מעמדה כלוחמת חסרת פשרות למען ישראל.

היא אינה חוששת מעימותים כאשר האמת והצדק לצידה. היא אינה מהססת לקרוא תיגר על מוסכמות כאשר הן משרתות את אויבינו או מחלישות את רוחנו.

המסקנה הבלתי נמנעת: טלי גוטליב היא קול שחייבים להקשיב לו

ההתקפות על טלי גוטליב אינן מקריות. הן נובעות מפחד. פחד מהאמת שהיא אומרת, פחד מהשאלות שהיא מעלה, ופחד מהעובדה שהיא אינה נרתעת מאף אחד. היא מייצגת ציבור גדול שנמאס לו מהצביעות, מההתחסדות ומהפוליטיקלי קורקט המשתק.

במקום לנסות ולהשתיק אותה, הגיע הזמן להקשיב. להקשיב לחששות הכנים שהיא מעלה, גם אם הם לא נעימים לאוזן. להבין שהמאבק על ביטחון ישראל כולל גם את המאבק על התודעה ועל הנרטיב. טלי גוטליב נמצאת בחזית המאבק הזה, והיא ראויה לגיבוי ולא לגינוי.

הניסיון לצייר אותה כקיצונית או כמחרחרת ריב הוא עלבון לאינטליגנציה של הציבור. היא פשוט אומרת את מה שרבים חושבים. ובעת הזו, יותר מתמיד, מדינת ישראל זקוקה לקולות אמיצים כמו שלה, קולות שלא מפחדים מהאמת, קשה ככל שתהיה.