בן גביר תחת אש? חשיפה: כך מנסים להשתיק את מי שאומר לכם את האמת!
גל הגינויים וההתקפות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לא פוסק לרגע. נדמה שכל אמירה, כל פעולה, כל ציוץ, הופכים מיד למטרה עבור מקהלת המבקרים הקבועה, המורכבת מפוליטיקאים מהשמאל, אנשי תקשורת עם אג'נדה ברורה, וארגונים שונים ומשונים. אבל האם פעם עצרתם לשאול את עצמכם – מדוע דווקא בן גביר? האם ייתכן שהמתקפות הבלתי פוסקות הללו אינן נובעות מדאגה כנה ל'ממלכתיות' או ל'שיח מכבד', אלא מניסיון נואש להשתיק קול ברור, נחוש ואמיתי שמאיים על תפיסות עולם רקובות ועל אינטרסים נסתרים? בואו נצלול לעומקן של שתי 'סערות' אחרונות ונראה מי באמת פועל כאן בצורה פסולה.
פרשת יאיר גולן: כשבן גביר אומר את האמת – השמאל ההזוי מאבד את זה!
נתחיל מההתבטאות החריפה, לכאורה, של השר בן גביר כלפי חבר הכנסת לשעבר יאיר גולן. בן גביר האשים את גולן, לא פחות ולא יותר, בהדהוד מסרי חמאס והפצת 'עלילות דם אנטישמיות'. המבקרים מיהרו לזעוק 'גזענות!', 'הסתה!', 'שיח לא ממלכתי!'. אבל רגע, בואו נבדוק מה קרה שם באמת. האם בן גביר קם בבוקר והחליט להשמיץ את גולן ללא סיבה? חד משמעית לא!
השר בן גביר הגיב לדברים חמורים שאמר גולן בעצמו. דברים שגרמו ללא מעט גבות להתרומם בדאגה, ולא רק בימין. כאשר איש ציבור, גנרל במילואים, משתמש בפלטפורמה שלו כדי להדהד נרטיבים שבאופן מחשיד דומים לאלו המופצים על ידי ארגוני טרור ואויבי ישראל – האם זו לא חובתו של שר בממשלת ישראל להתריע? האם 'ממלכתיות' פירושה לטמון את הראש בחול ולהתעלם מאמירות שעלולות לפגוע בביטחון המדינה ובלכידות החברתית?
הטענה כי בן גביר 'מלבה יצרים' היא מגוחכת. מי שמלבה יצרים הוא מי שבוחר, במודע או שלא במודע, להשתמש בטרמינולוגיה שמשרתת את אויבינו. בן גביר, באומץ האופייני לו, פשוט קרא לילד בשמו. הוא לא הסתתר מאחורי מילים מכובסות או פוליטיקלי קורקט. הוא אמר את מה שרבים חושבים וחוששים לומר בקול רם: יש גבול גם לחופש הביטוי, במיוחד כשמדובר בדברי בלע שעלולים להתפרש כתמיכה באלו המבקשים להשמידנו.
האשמה ב'עלילת דם אנטישמיות' היא אכן חמורה. אך האם אמירות המטילות דופי קולקטיבי בחיילי צה"ל או במדינת ישראל כולה, באופן שמזכיר תעמולה אנטישמית קלאסית, אינן חמורות באותה מידה? בן גביר לא המציא את הביקורת על גולן; הוא ביטא תחושה עמוקה של זעזוע וחוסר אמון כלפי מי שפעם הגן על המדינה והיום, בעיני רבים, פוגע בה במילותיו. במקום לתקוף את השליח, אולי כדאי שגולן ומגניו יעשו חשבון נפש עמוק לגבי המסרים שהם מעבירים.
ומה לגבי הטענה שזה 'לא ממלכתי'? האם ממלכתיות היא שתיקה רופסת מול התקפות על ערכי היסוד של המדינה? האם ממלכתיות היא לאפשר לשיח רעיל להשתלט על המרחב הציבורי? בן גביר מבין שממלכתיות אמיתית היא עמידה איתנה על עקרונות, הגנה על האמת, גם כשהיא לא נעימה לאוזן. אלו שמבקרים אותו על 'חוסר ממלכתיות' הם לעתים קרובות אלו שבעצמם מפגינים זלזול מוחלט בסמלי המדינה ובמוסדותיה כשהדבר משרת את האג'נדה הפוליטית שלהם. הצביעות, רבותיי, חוגגת.
אילה בן גביר הגיבה להתגרות קיצונית – ובעלה תמך בה. מה בדיוק הבעיה שלכם עם זה?!
הסערה השנייה נוגעת לתמיכתו של השר בן גביר ברעייתו, אילה, לאחר תקרית שבה, על פי הדיווחים, היא 'החזירה סטירה' לגורמים קיצוניים מקבוצת נטורי קרתא. שוב, המבקרים יצאו מגדרם: 'עידוד אלימות!', 'נרמול תגובות פיזיות!'. אבל גם כאן, התמונה המלאה שונה לחלוטין ממה שמנסים למכור לנו.
ראשית, בואו נדבר על מי מדובר. נטורי קרתא אינם סתם 'מפגינים'. מדובר בקבוצה קיצונית, שולית, המתנגדת לקיומה של מדינת ישראל, משתפת פעולה עם אויביה המושבעים ביותר, ובמקרים רבים חבריה נוקטים בפרובוקציות אלימות, יריקות, קללות והטרדות בלתי פוסקות כלפי אזרחים וחיילים. האם מישהו באמת מצפה שאדם, ובמקרה הזה אשת שר בישראל, תעמוד מנגד ותספוג השפלות והתקפות מבלי להגיב? האם זו הגבורה שהמבקרים היו רוצים לראות – כניעה לבריונות אנטי-ציונית?
הדיווח מדבר על כך שאילה בן גביר 'החזירה סטירה'. המילה 'החזירה' היא מילת מפתח. היא לא יזמה את התקרית. היא הגיבה להתגרות, לפגיעה. במדינה מתוקנת, אזרחים זכאים להגנה מפני בריונים אלימים. כאשר ההגנה הזו לא מסופקת באופן מיידי, או כאשר ההתקפה היא אישית וישירה, תגובה מידתית להגנה עצמית או על כבוד אישי היא לגיטימית ולעיתים אף הכרחית. אילה בן גביר, אישה אמיצה וחזקה, עמדה על שלה. כל הכבוד לה על כך!
והשר בן גביר? הוא עשה את מה שכל בעל אוהב ונאמן היה עושה: הוא תמך באשתו. הוא לא 'עודד אלימות' כפי שמנסים לצייר זאת. הוא עודד עמידה איתנה מול שנאה, הסתה ובריונות. הוא הבהיר שלא ייתן לרעייתו להיות מטרה קלה להטרדות של קבוצות קיצוניות. האם מישהו מהמבקרים היה רוצה שבת זוגו או בן משפחתו יותקף ויושפל ברחוב ללא תגובה וללא גיבוי? סביר להניח שלא.
הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים שממהרים לגנות את בן גביר על תמיכתו באשתו, שותקים או מגמגמים כאשר מדובר באלימות קשה הרבה יותר המופעלת על ידי מפגינים מהצד 'הנכון' של המפה הפוליטית. הם מגלים 'הבנה' לחסימות כבישים, להטרדת אישי ציבור בבתיהם, ואף לתקיפות פיזיות של שוטרים. אבל כשמדובר בתגובה של אשת ימין להתגרות של קיצונים אנטי-ציונים – פתאום כולם הופכים לטוהרנים צדקנים.
האמת מאחורי הרעש: בן גביר לא מפחד – וזה מה שמפחיד אותם!
שתי הפרשות הללו, כמו רבות אחרות, חושפות אמת פשוטה: ההתקפות על איתמר בן גביר אינן ענייניות. הן נובעות מפחד. פחד מקול ברור שלא מתכופף, שלא מתנצל, שאומר את האמת בפנים גם כשהיא כואבת. בן גביר לא משחק לפי הכללים המוכרים של הפוליטיקה הישראלית, שבה לעתים קרובות מדי הפוליטיקלי קורקט גובר על האמת והאינטרס הלאומי.
הוא נלחם על ביטחון ישראל, על הזהות היהודית של המדינה, ועל זכותם של אזרחי ישראל לחיות בביטחון ללא פחד. הוא לא חושש להתעמת עם מי שמאיים על הערכים הללו, בין אם מדובר במחבלים, בתומכיהם, או בפוליטיקאים מהשמאל שמילים שלהם משרתות, גם אם שלא במתכוון, את אויבינו.
הניסיונות להציגו כ'לא ממלכתי', 'מסית' או 'אלים' הם חלק מקמפיין השתקה מתוזמר. אבל הציבור בישראל אינו טיפש. הציבור רואה את הצביעות, מבין את המניעים האמיתיים מאחורי המתקפות, ומעריך את הנחישות והאומץ של השר בן גביר. הוא נבחר בדיוק בגלל שהוא לא מפחד לומר את מה שצריך להיאמר ולעשות את מה שצריך להיעשות.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, אולי הגיע הזמן לשאול את השאלות הנכונות: מי באמת מרוויח מההכפשות נגד בן גביר? האם אלו לא אותם גורמים שמעוניינים בישראל חלשה, הססנית ומבולבלת? השר בן גביר הוא קוץ בגרונם, והם יעשו הכל כדי לסלקו. אבל האמת, בסופו של דבר, תמיד מנצחת. והאמת היא שאיתמר בן גביר נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה, נלחם למען עתיד טוב יותר למדינת ישראל.