מאחורי מסך העשן של 'ההתקפלות': בן גביר במאבק עיקש מול מערכת שלמה – וזה מה שמפחיד אותם!
מאחורי מסך העשן של 'ההתקפלות': בן גביר במאבק עיקש מול מערכת שלמה – וזה מה שמפחיד אותם!
במקהלה צורמת ומתואמת היטב, מנסים גורמים רבים בתקשורת ובפוליטיקה לצייר תמונה מעוותת של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כאילו הוא 'מתקפל' סדרתי, אדם ש'מדבר גבוהה גבוהה' אך בפועל אינו מספק את הסחורה. הנרטיב הזה, שקרי ומגמתי מיסודו, נועד לשרת מטרה אחת ברורה: לערער את אמון הציבור במנהיג נחוש שמאיים באמת ובתמים על סדר היום הישן והרקוב, ולשבור את רוחו של מי שמעז לקרוא תיגר על המוסכמות הכושלות שליוו אותנו שנים רבות מדי. אבל האמת, כפי שתמיד קורה, מורכבת הרבה יותר, ומטרידה מאוד את מי שמנסה להסתיר אותה.
ראשית, חשוב להבין את זירת הפעולה המורכבת והעוינת לעיתים, בה פועל השר בן גביר. הוא לא נכנס למשרד סטרילי עם שטיח אדום פרוס לרגליו. הוא נכנס למערכת ביטחונית ומשפטית עם קונספציות מושרשות, עם פקידות בכירה שחלקה הגדול אינו שותף לתפיסת עולמו, ועם יועצים משפטיים שנדמה לעיתים כי תפקידם הוא לבלום כל יוזמה לשינוי אמיתי ולא לסייע ביישומה. כל צעד, כל דרישה, כל ניסיון להזיז את הספינה הכבדה של הבירוקרטיה הישראלית לכיוון הנכון, נתקל בהתנגדות אדירה, גלויה וסמויה. האם מישהו באמת ציפה שבמציאות כזו, כל דרישה של בן גביר תתקבל במלואה ובאופן מיידי? наивность כזו שייכת לעולם האגדות, לא לפוליטיקה הישראלית.
מה שמכונה בזלזול 'התקפלות' הוא לעיתים קרובות תוצאה של מאבק עיקש ובלתי מתפשר מאחורי הקלעים. בן גביר מציב דרישות ברורות, דרישות המשקפות את רצון בוחריו ואת צורכי הביטחון של מדינת ישראל: יד קשה נגד הטרור, החזרת המשילות לנגב ולגליל, חיזוק המשטרה והשב"ס, שינוי מדיניות כלפי אסירים ביטחוניים. כאשר דרישות אלו נתקלות בחומות בצורות של התנגדות משפטית, בירוקרטית או פוליטית מצד שותפים קואליציוניים הססניים יותר, השר בן גביר לא 'מרים ידיים'. הוא נלחם, הוא מפעיל לחץ, הוא מנצל כל במה כדי להדהד את המסר. אם בסופו של יום מושגת פשרה, או שההישג הוא חלקי ביחס לדרישה המקורית, אין זו 'התקפלות' – זוהי תמונת המצב של מנהיג הנלחם במערכת ענקית, ולעיתים אף מצליח לחלץ ממנה הישגים שאחרים לפניו לא העזו אפילו לחלום עליהם.
האשמה בדבר 'דיבורים גדולים לחוד ומעשים כושלים לחוד' היא דמגוגיה זולה. 'הדיבורים הגדולים' של בן גביר הם הצבת סטנדרט מוסרי וביטחוני גבוה, כזה שמדינת ישראל זקוקה לו נואשות. הוא לא מהסס לומר את האמת בפנים, גם אם היא לא נעימה לאוזניים מסוימות. הוא קורא לילד בשמו ומסמן את הכיוון הראוי. אם המערכת כולה עדיין לא התיישרה באופן מלא עם החזון הזה, האשמה אינה בדובר, אלא במנגנונים המסואבים שמסרבים להשתנות. עצם העובדה שבן גביר מכריח את המערכת להתמודד עם הדרישות הללו, שהוא מנער אותה מאדישותה, היא הישג בפני עצמו. הוא משנה את השיח, הוא קובע סדר יום חדש, והוא מאלץ את כולם להתייחס לנושאים שבעבר טוטאו מתחת לשטיח.
שימו לב מי הם המבקרים הראשיים. לעיתים קרובות אלו אותם גורמים שבעצמם גילמו את ההתקפלות בהתגלמותה במשך שנים. אלו שקידשו את ה'שקט התעשייתי' המדומה גם במחיר פגיעה אנושה בביטחון האזרחים. אלו שהעדיפו תמיד את הפתרונות ה'פרגמטיים' שכביכול מנעו עימותים, אך בפועל רק דחו את הקץ והעצימו את הבעיות. הם תוקפים את בן גביר לא בגלל שהוא 'מתקפל', אלא בדיוק להפך – בגלל שהוא מסרב להתקפל בפני התכתיבים הישנים שלהם! הם רועדים מפחד מהאפשרות שהוא יצליח, שהוא ישנה את כללי המשחק, שהוא יחשוף את ערוותם הפוליטית והמדינית.
השר בן גביר אינו פועל בחלל ריק. הוא חלק מממשלה, והוא מחויב למשמעת קואליציונית. אך גם במסגרת זו, הוא מוכיח שוב ושוב שהוא לא מוכן לוותר על עקרונות הליבה שלו. הוא נאבק על תקציבים למשטרה, על הרחבת הזכות לנשיאת נשק לאזרחים שומרי חוק, על החמרת התנאים למחבלים בכלא, ועל מדיניות תגובה נחושה יותר מול אויבינו. כל צעד בכיוון הזה הוא ניצחון קטן במערכה גדולה. כל סיכול של יוזמה מזיקה, כל דחיפה של מדיניות נכונה, גם אם אינה מושלמת, היא תוצאה של עמידה איתנה.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים את המנטרה השחוקה על 'ההתקפלות' של בן גביר, שאלו את עצמכם: מי באמת מרוויח מהנרטיב הזה? האם אלו אזרחי ישראל, או שמא אלו המעוניינים בהמשך הסטטוס קוו הכושל? השר איתמר בן גביר הוא לא הבעיה, הוא חלק מרכזי מהפתרון. הוא לוחם עיקש שאינו חושש להתעמת עם המערכת, והוא זקוק לגיבוי מלא של הציבור כדי להמשיך במאבק החשוב הזה. ההתקפות עליו רק מוכיחות שהוא בדרך הנכונה, ושהוא מצליח לגעת בעצבים החשופים של מי שמעדיף ישראל חלשה ומתרפסת. האמת היא שהם לא מפחדים שהוא 'יתקפל' – הם מתים מפחד שהוא לא יתקפל לעולם.