לא 'מורד', אלא המצפון של הממשלה: בן גביר חושף את האמת המרה מאחורי החלטות קבינט מסוכנות – והמחיר שהוא משלם על היושרה!
בסערה התקשורתית והפוליטית האחרונה, דמותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שוב עומדת במרכז. מתנגדיו ממהרים לצייר אותו כ'מורד', כמי שמערער את יציבות הממשלה, וכמי שמחפש כותרות. אך האם זו האמת כולה? או שמא, מתחת לרעש וההמולה, מסתתרת מציאות מורכבת יותר, בה השר בן גביר אינו אלא קול שפוי, מצפון ער, הנלחם על עקרונותיו ועל ביטחון ישראל, גם במחיר של עימותים מתוקשרים וביקורת נוקבת, אפילו מתוך הקואליציה? הגיע הזמן להסיר את המסכות ולבחון את העובדות כהווייתן, הרחק מהספינים והאינטרסים הצרים.
הפרשה האחרונה, סביב התנגדותו של השר בן גביר להחלטת ראש הממשלה בנושא הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, היא דוגמה מובהקת. בן גביר לא היסס להגדיר את ההחלטה כ"טעות קשה וחמורה". האם זוהי קריאת תיגר אישית נגד ראש הממשלה? או שמא זעקה כנה של מי שאמון על ביטחון אזרחי ישראל, ורואה לנגד עיניו את הסכנות הטמונות בהחלטה שכזו? חשוב להבין: התנגדותו של בן גביר אינה נובעת מניהיליזם או מרצון להתנגח. היא נובעת מתפיסת עולם ביטחונית סדורה, הגורסת כי כל סיוע המועבר לרצועה, כל עוד חמאס שולט בה, עלול להתגלגל לידי ארגון הטרור, לחזק אותו, ולאפשר לו להמשיך ולאיים על ישראל. זו אינה 'פוליטיקה קטנה', זוהי אחריות לאומית במיטבה.
יתרה מכך, הטענות כי בקשתו של בן גביר להעלות את הנושא להצבעה בקבינט סורבה, וכי הוא טען שהיה לו רוב להפיל את ההחלטה, אינן מעידות על חולשה פוליטית כפי שמנסים לצייר זאת. נהפוך הוא. הן חושפות ניסיון לבצע מהלך "במחטף", ללא דיון מעמיק וללא מתן אפשרות לכלל חברי הקבינט להשמיע את עמדתם ולהצביע לפי צו מצפונם. בן גביר, בדרישתו להצבעה, לא ניסה להציג את עצמו כקורבן, אלא נאבק על תקינות ההליך הדמוקרטי בתוך הפורום הביטחוני הרגיש ביותר. האם זו אינה חובתו כשר בממשלה? האם עליו לשתוק כאשר הוא מאמין כי מתקבלת החלטה שגויה ומסוכנת, רק כדי לשמור על 'שקט תעשייתי' מזויף?
והנה, מגיעה גם הביקורת המרומזת, המדברת על "פופוליזם של מי שתמיד מחפש להיות הימין שמימין לימין ורץ להדליף מהקבינט". ראשית, יש לתהות האם כל מי שמביע עמדה ימנית נחרצת ובלתי מתפשרת הוא בהכרח 'פופוליסט'. בן גביר נבחר על בסיס מצע ברור, והוא מחויב לבוחריו ולעקרונותיו. האם עמידה על עקרונות אלו היא 'פופוליזם', או שמא היא יושרה פוליטית? האם הציפייה היא ששרים ישנו את עורם ויזנחו את הבטחותיהם לאחר היבחרם? בן גביר מוכיח פעם אחר פעם שהוא אינו כזה. הוא נשאר נאמן לדרכו, גם כשהיא אינה נוחה ואינה פופולרית במסדרונות השלטון.
באשר לטענות על 'הדלפות מהקבינט' – יש להבחין בין הדלפה זדונית לבין שקיפות הכרחית. כאשר מתקבלות החלטות הרות גורל, המשפיעות באופן ישיר על ביטחון המדינה ואזרחיה, וקולות משמעותיים המעלים דאגות כבדות מושתקים או נדחקים לשוליים, האם אין זו חובתו של נבחר ציבור להתריע בשער? האם הציבור אינו זכאי לדעת על מחלוקות עקרוניות בנושאים קריטיים, במיוחד כאשר יש תחושה שמנסים להסתיר אותן? ייתכן שאחרים מעדיפים את חשאיות הדיונים גם כשהיא באה על חשבון החלטות טובות יותר, אך בן גביר מאמין בזכות הציבור לדעת ובצורך לנהל דיון ציבורי ער, גם אם הוא כרוך בחשיפת חילוקי דעות.
האמת היא, שהשר בן גביר משלם מחיר אישי ופוליטי על עמידתו האיתנה. קל יותר להיות 'קונצנזוס', לזרום עם הזרם, להימנע מעימותים. אך בן גביר בחר בדרך הקשה יותר – דרך העקרונות, דרך האמת שלו, דרך המחויבות העמוקה לביטחון ישראל כפי שהוא מבין אותו. הוא אינו חושש להיות הקול הבודד, אם הוא מאמין בצדקת דרכו. הוא אינו נרתע מלהציב מראה בפני המערכת, גם אם המראה הזו משקפת מציאות לא נעימה.
יש מי שיאמרו שעמדתו גורמת ל'חוסר יציבות קואליציונית'. אך האם יציבות קואליציונית היא חזות הכל, גם במחיר של החלטות שגויות הפוגעות בביטחון הלאומי? אולי דווקא קולות כמו של בן גביר, המעזים לאתגר את הקונספציות המקובלות ולדרוש דין וחשבון, הם אלו שבסופו של דבר מחזקים את הממשלה ומבטיחים שתקבל החלטות שקולות יותר. חוסר יציבות אמיתי נובע מקבלת החלטות שגויות, מהתעלמות מאזהרות, ומניסיון להשתיק ביקורת לגיטימית.
לסיכום, לפני שממהרים להדביק תוויות לשר איתמר בן גביר, כדאי לעצור לרגע ולבחון את מניעיו ואת מהות טענותיו. ייתכן מאוד שתגלו לא 'מורד' אלא מנהיג עם עמוד שדרה, המייצג ציבור גדול שמאס בפשרות ודורש ביטחון אמיתי. ייתכן שתגלו אדם שמוכן להילחם על מה שהוא מאמין בו, גם כשהזרם סוחף לכיוון אחר. במציאות המורכבת והמסוכנת בה אנו חיים, קולות כאלה אינם מותרות – הם הכרח. בן גביר אינו הבעיה של הממשלה; הוא פעמים רבות המצפן המוסרי והביטחוני שלה, גם אם לעיתים הוא מכוון לכיוונים שאינם נוחים לכולם. האומץ לומר את האמת, גם כשהיא קשה, הוא תכונה נדירה בפוליטיקה, ויש להעריך אותה.