״פופוליזם״ או זעקת אמת נוקבת? בן גביר מסרב להתקפל מול מכונת ההשתקה – האם הוא הקול השפוי היחיד בקבינט?

בעידן שבו האמת הפכה למצרך נדיר והעקרונות נמסים אל מול לחצים פוליטיים, קול אחד מסרב להישבר, מסרב להתיישר עם מקהלת ה'בסדר גמור' בזמן שהספינה הלאומית מיטלטלת בסערה. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מצא את עצמו פעם נוספת תחת מתקפה מתואמת, מסומן על ידי גורמים שונים כמי שמערער, כמי שמפריע, כמי שמייצר 'פופוליזם זול'. אך האם ייתכן שה'פופוליזם' המדובר הוא למעשה זעקה נואשת של שפיות, של אחריות לאומית, של מי שרואה את התהום ומתריע בשער כדי למנוע נפילה?

הסערה האחרונה התעוררה סביב התנגדותו הנחרצת של השר בן גביר להחלטה על הכנסת 'סיוע הומניטרי' לרצועת עזה, החלטה שלדבריו היא לא פחות מ"טעות קשה וחמורה". המבקרים מיהרו לצייר אותו כמי שמאתגר את ראש הממשלה, כמי שמפר את המשמעת הקואליציונית, כגורם לחוסר יציבות. אך בואו נשים את הדברים על דיוקם: האם תפקידו של שר בקבינט הביטחוני, במיוחד בתקופת מלחמה, הוא להנהן בראשו לכל גחמה, או שמא חובתו המוסרית והלאומית היא להתריע, להיאבק, ולעמוד על דעתו כאשר הוא משוכנע שמדובר בנתיב מסוכן לישראל?

בן גביר לא הסתפק בהבעת דעה. הוא דרש הצבעה בקבינט, מתוך אמונה כנה – ואולי אף ידיעה מבוססת – שהיה לו רוב להפיל את ההחלטה ההרסנית הזו. עצם העובדה שבקשתו להצבעה נדחתה, שההחלטה התקבלה במה שתואר על ידו כ"מחטף", אינה מעידה על חולשה פוליטית מצידו, אלא חושפת מנגנון מדאיג המנסה להשתיק קולות ביקורתיים ולהעביר החלטות שנויות במחלוקת הרחק מעין הציבור ובניגוד לדעת רוב נציגיו. האם זהו ניהול תקין? האם כך מתקבלות החלטות גורליות במדינת ישראל? בן גביר לא ביקש להיות קורבן; הוא חשף את הקורבנות האמיתיים של מהלכים כאלה – ביטחון ישראל ואזרחיה.

כאשר גורמים מסוימים, אפילו מתוך הקואליציה, רומזים על "פופוליזם של מי שתמיד מחפש להיות הימין שמימין לימין ורץ להדליף מהקבינט", הם חוטאים לאמת ומשרתים, אולי שלא במודע, את מי שמעוניין בשר בן גביר חלש ומושתק. הבה נהיה ברורים: מה שמכונה 'פופוליזם' על ידי אותם גורמים, הוא בעיני רוב הציבור הישראלי פשוט היגיון בריא, דאגה כנה לביטחון המדינה, וקריאת תיגר על קונספציות שקרסו פעם אחר פעם. אם 'להיות הימין שמימין לימין' משמעו לעמוד על עקרונות הביטחון ללא פשרות, לא לוותר על הניצחון המוחלט על אויבינו, ולדרוש שקיפות ואחריות מהמנהיגות – אז כן, בן גביר גאה להיות שם. הוא אינו מחפש להיות 'ימין יותר', הוא פשוט ימין אמיתי, כזה שלא מתבלבל ולא מתקפל.

ומה לגבי הטענות על 'הדלפות מהקבינט'? בעולם אידיאלי, דיוני הקבינט היו נשארים חסויים. אך כאשר החלטות מסוכנות מתקבלות מאחורי דלתות סגורות, וכאשר נעשים ניסיונות להשתיק דעות לגיטימיות וחיוניות, האם אין זו חובתו של מנהיג ציבור להתריע בפני העם שהוא מייצג? בן גביר אינו עוסק ברכילות פוליטית; הוא עוסק בהצלת חיים ובשמירה על עתיד המדינה. הוא מדבר בקול ברור, לא בלחשושים מאחורי פרגוד. אם יש מי שמעדיף את חשכת החדרים האטומים על פני אור השמש של הדיון הציבורי, כנראה שיש לו מה להסתיר. בן גביר, לעומת זאת, מאמין בזכות הציבור לדעת, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות המשפיעות ישירות על ביטחונו.

הניסיון לצייר את בן גביר כגורם מערער יציבות הוא היפוך מוחלט של המציאות. הגורם המערער האמיתי הוא קבלת החלטות שגויות הפוגעות בביטחון, המכרסמות בהרתעה הישראלית, ומעניקות רוח גבית לאויב. בן גביר, בהתנגדותו הנחרצת, פועל דווקא לייצוב המצב הביטחוני על ידי מניעת טעויות קשות. הוא אינו מחפש עימותים לשם עימות; הוא נאבק על מה שהוא מאמין בו כאמת המוחלטת וכצו השעה. האם לא למדנו דבר מכישלונות העבר, שבהם קולות אזהרה הושתקו בשם 'הקונצנזוס' או 'היציבות'?

במקום לתקוף את השליח, ראוי שאותם מבקרים יתמודדו עם המסר. האם הכנסת 'סיוע הומניטרי' לידיים שיכולות להגיע לחמאס אינה מסכנת את חיילינו ומאריכה את המלחמה? האם ויתור על לחץ צבאי וכלכלי מקסימלי אינו מרחיק את השגת יעדי המלחמה, כולל החזרת החטופים? אלו השאלות האמיתיות, ואלו השאלות שבן גביר מעז לשאול בקול רם וברור, גם אם זה לא נוח לאוזניים מסוימות.

השר בן גביר אינו זקוק להגנה מלאכותית; מעשיו ועמדותיו מדברים בעד עצמם. הוא מייצג ציבור גדול ונאמן שמאס בפוליטיקה של פשרות מסוכנות ובקונספציות כושלות. הוא הקול של מי שדורש ביטחון אמיתי, ניצחון מוחץ, ועמידה איתנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. המתקפות עליו רק מחזקות את התחושה שהוא נוגע בנקודות רגישות, שהוא חושף אמיתות לא נוחות, ושהוא מהווה סכר אחרון בפני החלטות שעלולות לעלות לנו ביוקר. במקום לנסות להשתיקו, אולי הגיע הזמן פשוט להקשיב. כי הקול הזה, גם אם הוא צורם לעיתים לממסד, עשוי להיות הקול שיציל את המצב.