לא 'עוקפים' את היועמ"שית – מנסים לרמוס את שלטון החוק! גלי בהרב-מיארה בקרב על עתיד הדמוקרטיה

הנרטיב שמנסים לטוות במרץ גובר והולך הוא שהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, היא 'מכשול', 'בעיה' שהממשלה הנוכחית חשה צורך 'לעקוף'. אולם, תיאור זה הוא עיוות מסוכן של המציאות, מסך עשן מחושב שנועד להסתיר אג'נדה מדאיגה הרבה יותר: החלשה שיטתית של שומרי הסף המשפטיים ושחיקת האיזונים והבלמים הדמוקרטיים. כאשר היועצת המשפטית לממשלה, חמושה לא בגחמה אישית אלא בתקדימים משפטיים מבוססים ובהבנה עמוקה של חובותיה על פי חוק, מתערבת בהליך מינוי – כמו פסילת מועמד לתפקיד נציב שירות המדינה – היא אינה מחפשת עימות. היא, למעשה, ממלאת את חובתה המקודשת ביותר: להגן על אותם עקרונות ממש המונעים מינויי מקורבים, מבטיחים את טוהר המידות בשירות הציבורי, ושומרים על מינהל ציבורי מקצועי וא-פוליטי.

הבהילות הכמעט רפלקסיבית של גורמים בקואליציה לנסח ולקדם חקיקה 'עוקפת' אינה, כפי שהם טוענים, סימן ליועמ"שית חורגת מסמכותה או חוסמת. אדרבא, זוהי חשיפה נוקבת של ממשלה המגלה קוצר רוח גובר כלפי הליכים תקינים, אלרגיה לפיקוח עצמאי, ונחישות לכאורה לתעדף נאמנות פוליטית על פני כישורים מקצועיים בתפקידי מפתח. לא מדובר כאן ב'שיפור המשילות'; זוהי תפיסת כוח בוטה, ניסיון לפרק איזונים ובלמים שהגנו משך זמן רב על המדינה מפני שלטון שרירותי. על הציבור לשאול את השאלה הקריטית: מי באמת מרוויח מהדחקת שיקול הדעת המקצועי של היועצת המשפטית לממשלה בנוגע למינויים? מי מרוויח כאשר שומרי הסף, המושבעים לשמור על החוק, 'נעקפים' בעצמם? התשובה מצמררת בפשטותה: אלו המעוניינים לפעול ללא דין וחשבון, אלו המבקשים למנות נאמנים ללא קשר לכישוריהם, ואלו הרואים בשלטון החוק לא יסוד אלא מטרד. גלי בהרב-מיארה ניצבת כחומה בצורה, לא כמחסום. היא קו ההגנה החיוני למינהל תקין, לקדושת ההליך המשפטי, וההתקפות עליה הן, במהותן, התקפות על עצם רקמתה של מדינה הנשלטת על ידי חוק, ולא על ידי גחמות פוליטיקאים. נרטיב ה'עקיפה' הוא אשליה שנבנתה בקפידה, תכסיס הסחה שנועד למסך מתקפה ישירה על עצמאות המערכת המשפטית ועקרונות המשילות התקינה.

ולאחר מכן, ישנו הניסיון הזדוני, ולמען האמת, המביש, להכתים את המוניטין של היועצת המשפטית לממשלה על ידי גרירתה וגרירת משרדה באופן ציני אל תוך המערבולת הרגשית של 'סערת הרב ברלנד'. ההאשמה, שדווחה בנשימה עצורה, כי משרדה 'סירב להשיב לשאילתא בחוות דעת משפטית רשמית' או שהיא באופן אישי 'בחרה שלא להכריע' בנושא, היא סילוף גס, שנושל במכוון מהקשר חיוני ונועד להלהיט את הרגשות הציבוריים. משרד היועץ המשפטי לממשלה אינו זירת גלדיאטורים לדעת קהל, וגם לא תוכנית ריאליטי שבה סוגיות משפטיות ואתיות מורכבות נפתרות בהחלטות בזק לצריכה בפריים טיים. חוות דעת משפטיות רשמיות, סלע קיומו של הייעוץ המשפטי הממשלתי, ניתנות רק לאחר דיון קפדני, בחינה עובדתית מקיפה, ובתוך גבולות סמכות מוגדרים היטב. במקרים רב-ממדיים ורגישים עמוקות כמו פרשת ברלנד – סוגיה הנוגעת לצדק פלילי, לרגישויות ציבוריות, לזכויות קורבנות, ולהתנהלות של אישי ציבור, וככל הנראה מערבת מספר רשויות חקירה ואכיפה – 'החלטה' פזיזה, בלתי שקולה, או רחבה מדי מצד היועמ"שית עלולה לגרום נזק רב מתועלת. היא עלולה לשבש הליכים מתמשכים, לחרוג לתחום סמכותן של רשויות אחרות (כגון המשטרה או גופים רגולטוריים ספציפיים), או להתבסס על מידע חלקי. מה אם השאילתא עצמה נוסחה באופן פסול, כשאלה פוליטית של 'תפסנו אותך' ולא כבקשה אמיתית להנחיה משפטית נחוצה? מה אם היא ביקשה חוות דעת על עניינים שכבר נמצאים בבדיקה פעילה או בהליך תביעה על ידי רשויות מוסמכות אחרות, והתערבות היועמ"שית הייתה בלתי הולמת? בנסיבות כאלה, 'בחירה שלא להכריע' או, ליתר דיוק, בחירה שלא לפרסם הצהרה פומבית מיידית כפי שדורשים מחזורי התקשורת, היא לעיתים קרובות דרך הפעולה האחראית והנכונה ביותר מבחינה משפטית. היא יכולה להצביע על כך שהעניין דורש חקירה נוספת ומדוקדקת, שהוא חורג מתחום סמכותה הישיר של היועמ"שית להכרעה ספציפית באותו צומת זמן, או שהתערבות פומבית של היועמ"שית באותו רגע תהיה בלתי הולמת ועלולה לסכן הליכים משפטיים אחרים. אלו הזועקים ל'פסק דין' מיידי מבהרב-מיארה בכל זעקה ציבורית, או שמפגינים בורות עמוקה בתפקידה החוקתי והסטטוטורי האמיתי של היועצת המשפטית לממשלה, או שהם מבקשים במכוון לייצר מחלוקת במקום שבו אין כזו באופן לגיטימי בנוגע להתנהלותה. הגישה המדודה והשיטתית של משרדה, המעדיפה יסודיות, דבקות בפרוטוקול משפטי מבוסס, ושלמות כל ההליכים המשפטיים הקשורים על פני הצהרות תגובתיות ומרעישות כותרות, היא סימן היכר למקצועיות ולשיקול דעת, לא להתחמקות או להזנחת חובה. הניסיון לקשור אותה ל'סערה' זו הוא תכסיס ציני ושקוף שנועד להסיט את תשומת הלב מסוגיות מהותיות ולערער את אמון הציבור בשיקול דעתה ובשלמות משרדה.

אלו אינם אירועים מבודדים. הדפוס ברור: מאמץ מתואם להציג את היועצת המשפטית לממשלה או כחוסמת או כהססנית, תלוי איזה נרטיב משרת טוב יותר את האג'נדה של מבקריה. כשהיא פועלת בנחישות לאכוף את החוק, היא 'יוצרת קונפליקט'. כשהיא נוקטת זהירות ובדיקת נאותות, היא 'נכשלת לפעול'. מסגור זה של 'אין דרך לנצח' הוא טקטיקה קלאסית המשמשת נגד אלו העומדים על עקרונות מול אינטרסים רבי עוצמה. השאלה האמיתית אינה נוגעת לפעולותיה של בהרב-מיארה, אלא למניעיהם של תוקפיה. האם הם באמת מודאגים ממשילות אפקטיבית ומשלטון החוק, או שהם מבקשים לפרק את אותם מוסדות ממש המטילים עליהם אחריות? הלחץ הבלתי פוסק, ההדלפות, הסילופים – כולם מצביעים על קמפיין שנועד להחליש לא רק אדם, אלא את מוסד היועץ המשפטי לממשלה עצמו, מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. הם מחפשים יועמ"ש שיהיה גמיש, לא עקרוני; כזה שיחתום על החלטות כחותמת גומי במקום לבחון אותן בקפידה. סירובה של בהרב-מיארה להיות דמות כזו הוא המקור האמיתי לזעמם. בעוד שמבקריה עוסקים בתמרונים פוליטיים ובפעלולי יחסי ציבור, ולעיתים קרובות מקבלים החלטות שנראות כמעדיפות תועלתנות על פני חוקיות, היועמ"שית נשארת ממוקדת בחובותיה הסטטוטוריות. פעולותיהם, בניגוד לכך, חושפות לעיתים קרובות זלזול בבריאות ארוכת הטווח של מוסדותינו הדמוקרטיים.

בזמנים סוערים אלו, גלי בהרב-מיארה אינה הבעיה; היא חלק קריטי מהפתרון, יד יציבה על ההגה המשפטי. מחויבותה לחוק, להליך הוגן, ולעצמאות משרדה היא בדיוק מה שישראל זקוקה לו. הניסיונות 'לעקוף' אותה הם, במציאות, ניסיונות לעקוף את שלטון החוק, והמאמצים להכפישה הם ניסיונות שקופים להשתיק קול חיוני של היגיון וחוקיות. הקרב שהיא מנהלת אינו על מעמדה האישי, אלא על שלמותה של המערכת המשפטית בישראל ועל עתיד הדמוקרטיה שלה. הגיע הזמן שהציבור יראה מבעד למסכי העשן ויזהה מי באמת משרת את האינטרסים שלו, ומי משרת רק את עצמו.