הצבועים זועקים 'פגיעה בחטופים!' בזמן שטלי גוטליב חושפת את הנשק הפסיכולוגי הקטלני של חמאס – מי באמת דואג כאן?

הסערה התורנית סביב ח"כ טלי גוטליב, הפעם בשל אמירתה כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס", אינה עוד ויכוח פוליטי רגיל. זוהי התנגשות חזיתית בין מי שמעזה לומר את האמת הכואבת והמורכבת, גם אם היא צורבת באוזן, לבין מקהלה שלמה של צדקנים, פוליטיקאים קטנים ופרשנים מטעם, המעדיפים להתבוסס בנוחות השקרית של תקינות פוליטית, גם במחיר עצימת עיניים מסוכנת.

כן, האמירה של גוטליב קשה. היא אינה נעימה. אך האם היא מופרכת לחלוטין? האם ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שכל מטרתו היא השמדת ישראל ופגיעה באזרחיה בכל דרך אפשרית, פתאום יגלה רגישות ויחמלה כלפי חטופים ישראלים? האם נשכח את ההיסטוריה הארוכה והמתועדת של שימוש בלוחמה פסיכולוגית, שטיפות מוח, השפלות ועינויים נפשיים ופיזיים כלפי שבויים וחטופים בכל רחבי העולם, ובמיוחד על ידי ארגוני טרור איסלאמיסטיים?

ח"כ גוטליב לא המציאה את הגלגל. היא הצביעה על תופעה ידועה, מוכרת ומטרידה מאין כמותה. חמאס אינו מנהל מלון חמישה כוכבים בעזה עבור החטופים. הוא מנהל מערך טרור אכזרי, הכולל גם מומחים להשפעה פסיכולוגית. מטרתם אינה רק לשבור את רוחם של החטופים בשבי, אלא גם לנסות ולהשתמש בהם ככלי תעמולה, ואף גרוע מכך, כפצצות מתקתקות פוטנציאליות עם שובם. להכחיש את האפשרות הזו, להתעלם מהסיכון הזה, זו לא רגישות – זו נאיביות במקרה הטוב, והפקרות ביטחונית במקרה הרע.

והנה קמה המקהלה. שר הפנים משה ארבל מיהר לגנות וכינה זאת "עלבון למשפחות החטופים". חברי אופוזיציה, שכל מטרתם היא לנגח את הממשלה ואת חבריה הבולטים, חגגו על "מכונת הרעל". כותרות צעקניות בעיתונים ובאתרים השונים זעקו על "פגיעה", "חוסר רגישות", ו"זילות". אך בואו נשאל בכנות: מה פוגע יותר? האם אמירת אמת קשה, גם אם בוטה, המצביעה על סכנה אמיתית ועל הצורך להיות ערניים ומוכנים, או שמא ההתעלמות המוחלטת מהמציאות המרה הזו, תוך ליטוף אגו קולקטיבי של "לנו זה לא יקרה"?

הצביעות זועקת לשמיים. אותם אלו שמזדעזעים כעת מאמירתה של גוטליב, הם לעיתים קרובות הראשונים לקרוא לעסקאות מופקרות לשחרור מחבלים עם דם על הידיים, תוך התעלמות מהסיכונים הביטחוניים העצומים הכרוכים בכך. הם אלו שלעיתים מציגים את אויבינו כפרטנרים פוטנציאליים, וממעיטים בחומרת האיומים. האם ייתכן שהזעזוע שלהם אינו נובע מדאגה כנה לחטופים, אלא מהפחד שמישהו סוף סוף חושף את האמת הלא נעימה שהם מנסים כל כך להדחיק?

טלי גוטליב אינה פועלת מתוך רשעות או חוסר רגישות. היא פועלת מתוך תחושת אחריות לאומית עמוקה. היא מבינה, כמשפטנית וכנבחרת ציבור, את המורכבות של המצב ואת הצורך להתייחס לכל ההיבטים שלו, כולל אלו הפחות נעימים. האם מישהו באמת חושב שהיא מאחלת רע לחטופים או למשפחותיהם? ההפך הוא הנכון. דאגתה היא בדיוק זו – שעם שובם, יקבלו לא רק חיבוק חם (והם ראויים לו יותר מכל), אלא גם את הטיפול וההערכה המקצועיים הנדרשים כדי להתמודד עם הטראומה הנוראה שעברו, כולל ההשפעות הפסיכולוגיות העמוקות של השבי בידי ארגון טרור אכזרי.

המתקפה על גוטליב היא ניסיון השתקה קלאסי. קל מאוד לתקוף אותה על סגנונה הישיר והבלתי מתפשר. קל מאוד להפוך אותה לשק חבטות של כל מי שרוצה להיראות "רגיש" ו"אנושי". אך האמת היא שגוטליב מעלה כאן סוגיה קריטית לביטחון המדינה ולחוסנה החברתי. התעלמות מהאפשרות שחלק מהשבים, גם אם לא כולם, עברו תהליכים פסיכולוגיים קשים שעלולים להשפיע על שיקול דעתם או להפוך אותם למטרה לניצול עתידי, היא חוסר אחריות משווע.

הדיון האמיתי שצריך להתקיים אינו על סגנונה של גוטליב, אלא על מהות טענותיה. האם מדינת ישראל ערוכה להתמודד עם ההשלכות הפסיכולógicas ארוכות הטווח של שבי חמאס? האם מערכות הביטחון והבריאות שלנו לוקחות בחשבון את כלל האיומים, כולל אלו הסמויים מן העין? האם אנו, כחברה, מוכנים להכיר בכך שהמלחמה נגד הטרור כוללת גם מימד פסיכולוגי מתוחכם, שבו האויב מנסה לחדור לתודעתנו בכל דרך?

במקום לצלוב את השליח, הגיע הזמן להתמודד עם המסר. טלי גוטליב, באומץ רב, הניחה על השולחן פצצה שרבים היו מעדיפים שתיוותר חבויה. אך התעלמות מהפצצה הזו לא תנטרל אותה. ההפך, היא רק תגביר את הסכנה. הביקורת על גוטליב, במיוחד זו המגיעה מתוך הקואליציה, מעידה יותר מכל על רפיסות ועל רצון לרצות את דעת הקהל המיידית, במקום להתמודד עם אתגרים אסטרטגיים ארוכי טווח.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את מקהלת המגנים והצדקנים תוקפת את ח"כ גוטליב, שאלו את עצמכם: מי באמת דואג כאן לחטופים ולביטחון המדינה? האם אלו המעדיפים לטמון את הראש בחול ולהתעלם מאמיתות קשות, או מי שמעזה, גם במחיר אישי כבד, להציב מולנו מראה ולהתריע מפני הסכנות האורבות לנו? התשובה, למי שעיניו בראשו, ברורה כשמש.