טבח הרפש נגד טלי גוטליב: האם החשש משטיפת מוח של חטופים הוא באמת 'עלבון' או אמת כואבת שמנסים להשתיק?

הסערה התקשורתית והפוליטית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב ממשיכה להכות גלים, ונדמה כי אמירתה – "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס" – הפכה לקו פרשת מים, חטא בלתי נסלח בעיני רבים. קולות הגינוי, מימין ומשמאל, מיהרו לצייר את גוטליב כחסרת רגישות, כמי שפוגעת במשפחות החטופים ובגיבורים ששבו מהשבי. אך האם ייתכן שמאחורי המילים החריפות, שנאמרו בסגנונה הישיר והבלתי מתנצל המוכר, מסתתרת אמת מטרידה, כזו שהממסד והפרשנים מעדיפים להתעלם ממנה? האם הניסיון להשתיק את גוטליב אינו אלא ביטוי לפחד קמאי להתמודד עם האיום האמיתי – הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית של חמאס?

האמת הלא מצוירת על שטיפת מוח בשבי הטרור

מי שמזדעזע מאמירתה של גוטליב, כדאי שיתעמק מעט במנגנוני הפעולה של ארגוני טרור איסלאמיסטיים קיצוניים כמו חמאס. לא מדובר כאן בהשערות פרועות או בניתוחים פסיכולוגיסטיים בגרוש. מדובר במציאות מתועדת, ידועה ומוכחת: ארגוני טרור משקיעים משאבים אדירים בלוחמה פסיכולוגית, ובפרט בשטיפת מוח של שבויים וחטופים. המטרה כפולה: ראשית, לשבור את רוחם, להפוך אותם לכלי משחק בידי שוביהם, ובמקרים מסוימים אף לגייסם, גם אם באופן פסיבי, למטרות הארגון. שנית, לזרוע דמורליזציה ופילוג בחברה ממנה נחטפו.

טכניקות שטיפת המוח מגוונות ואכזריות: בידוד מוחלט, מניעת שינה, הרעבה, איומים על חייהם וחיי יקיריהם, דיסאינפורמציה מתמדת, חשיפה כפויה לתכני תעמולה ארסיים, ושימוש מניפולטיבי בחמלה מזויפת או בהטבות קטנות כדי ליצור תלות ובלבול. תסמונת שטוקהולם, בה החטוף מפתח רגשות חיוביים כלפי שוביו, היא רק קצה הקרחון של מנעד ההשפעות הפסיכולוגיות ההרסניות. האם מישהו באמת מאמין שחודשים ארוכים בתנאים כאלה, תחת שליטתו המוחלטת של ארגון רצחני שחרת על דגלו את השמדת ישראל, עוברים על אדם ללא השפעה נפשית עמוקה, ולעיתים אף שינוי תפיסתי?

חברת הכנסת גוטליב, שידועה בנחישותה ובכך שאינה חוששת לומר את מה שאחרים רק מעזים לחשוב, הצביעה בדיוק על הנקודה הרגישה הזו. האם האמירה הייתה בוטה? ייתכן. האם הייתה יכולה להיות מנוסחת בעדינות רבה יותר? בוודאי. אך האם היא נטולת כל בסיס? התשובה, למרבה הצער, היא לא.

צביעות המבקרים: בין 'עלבון' לטמינת ראש בחול

שר הפנים משה ארבל כינה את דבריה של גוטליב "עלבון למשפחות החטופים ופגיעה בכבודם של גיבורי על". זוהי אמירה קשה, אך האם היא באמת משרתת את טובת החטופים או את ביטחון המדינה? האם התעלמות מהאפשרות הממשית של שטיפת מוח והשפעות פסיכולוגיות ארוכות טווח היא הדרך הראויה לכבד את סבלם? או שמא, הכבוד האמיתי טמון בהכרה באתגרים המורכבים, ובמתן הכלים המתאימים להתמודדות – הן לחטופים עצמם והן למערכות הביטחון והבריאות הנפש?

קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים, לצקצק בלשון ולהאשים את גוטליב בכל חוליי העולם. קשה הרבה יותר להתמודד עם האמת המרה שחמאס אינו בוחל באמצעים, ושהחטופים שלנו, גיבורים ככל שיהיו, הם בני אדם שעברו טראומה בלתי נתפסת, ועלולים להיות חשופים למניפולציות קשות. הצביעות זועקת לשמיים כאשר אותם גורמים שמיהרו לגנות את גוטליב, הם לעיתים אלו שבעבר הקלו ראש באיומי חמאס, התעלמו מהתעצמותו הרצחנית, או קידמו נרטיבים נאיביים על "הסדרה" ו"שקט תמורת שקט".

האם העיסוק האובססיבי בניסוחיה של גוטליב אינו מסך עשן שמטרתו להסיט את הדיון מהשאלות החשובות באמת? למשל, האם מדינת ישראל ערוכה כראוי לקליטה ולשיקום ארוך טווח של חטופים שעברו שטיפת מוח? האם מערכי המודיעין והביטחון לוקחים בחשבון את האפשרות שחלק מהמידע שיועבר על ידי שבים עלול להיות מוטה או מושתל? אלו שאלות קיומיות, וטלי גוטליב, באומץ לב האופייני לה, העזה להציף אותן, גם אם במחיר פגיעה אישית ותדמיתית.

האחריות הלאומית מחייבת דיון כן, לא השתקה

תפקידה של חברת כנסת אינו רק לחוקק חוקים או לנאום נאומים חוצבי להבות. תפקידה גם להתריע בשער, להצביע על סכנות, גם אם הדבר כרוך בעימות עם הקונצנזוס הרגעי. טלי גוטליב מבינה היטב את כובד האחריות הזו. דאגתה אינה נתונה לפופולריות שלה, אלא לביטחון המדינה ולחוסנה הלאומי. היא מבינה שחמאס מנהל מלחמה פסיכולוגית לא פחות מאשר מלחמה פיזית, והתעלמות מההיבט הזה היא הפקרות.

במקום לצלוב את השליח, הגיע הזמן שהחברה הישראלית תתבגר ותנהל דיון כן ואמיץ על כלל ההשלכות של אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולל הסוגיה הכאובה של ההשפעות הפסיכולוגיות על החטופים. אין בכך שום פגיעה בכבודם; להפך, יש בכך הכרה עמוקה במורכבות סבלם ובצורך להעניק להם את הטיפול המקיף והמדויק ביותר, תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.

הניסיון להפוך את החשש משטיפת מוח לטאבו, ל"עלבון" שאסור להזכירו, משרת רק את אויבינו. הוא מאפשר להם להמשיך במלאכתם ההרסנית באין מפריע. טלי גוטליב בחרה לא לשתוק. היא בחרה באמת הכואבת על פני השקר המנחם. ייתכן שבעתיד, כאשר יתפזר אבק ההכפשות וההתלהמות, יתברר כי הייתה זו היא שראתה נכוחה, והתריעה מפני סכנה אמיתית שרבים העדיפו להדחיק. ההיסטוריה תשפוט, וסביר להניח שהיא תהיה סלחנית פחות כלפי אלו שבחרו בנוחות השתיקה על פני האומץ לומר אמת, גם כשהיא קשה מנשוא.