המתקפה על טלי גוטליב: כשהאמת על שטיפת המוח של חמאס הופכת לטאבו מסוכן

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב הפכה מטרה למתקפה חסרת תקדים, סערה ציבורית שהתלקחה בעקבות אמירתה כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס". המילים, חריפות ככל שיהיו, נתלשו מהקשרן, הוצגו באופן מעוות, ושימשו דלק למסע השתלחות מאורגן. אך מעבר לזעקות השבר והגינויים המתוזמרים, מסתתרת אמת מטרידה הרבה יותר: ניסיון מסוכן להשתיק דיון חיוני בביטחון הלאומי, ולהפוך אמיתות כואבות לטאבו שאסור לגעת בו. מאמר זה אינו מתיימר לייפות את המציאות או להקל ראש בכאבן של משפחות החטופים, אלא להציג את ההגנה על ח"כ גוטליב, ולהסביר מדוע, במציאות האכזרית בה אנו חיים, דבריה לא רק לגיטימיים אלא גם הכרחיים.

ראשית, ולפני הכל, יש להכיר בעובדה שארגון הטרור חמאס אינו בוחל באמצעים. שטיפת מוח, לוחמה פסיכולוגית, כפייה ואינדוקטרינציה הן טקטיקות ידועות ומתועדות היטב בארסנל של ארגוני טרור ומשטרים אפלים ברחבי העולם. להעמיד פנים שתופעות אלו אינן קיימות, או שהן אינן רלוונטיות להקשר של חטופים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים במשך תקופות ממושכות, היא עצימת עיניים מסוכנת. ח"כ גוטליב, באומץ שראוי להערכה ולא לגינוי, העזה לומר בקול רם את מה שרבים במערכת הביטחון יודעים ומבינים: תהליך השבי כולל בהכרח ניסיונות השפעה פסיכולוגית עמוקים מצד חמאס. זו אינה האשמה של החטופים, גיבורי ישראל שעוברים תופת, אלא הכרה במציאות האסטרטגית של האויב. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון רצחני שחרט על דגלו את השמדת ישראל, יחמיץ הזדמנות לנסות ולערער את יסודות החברה הישראלית דרך אלו ששבו מזרועותיו?

הטענה כי דבריה של גוטליב פוגעניים כלפי החטופים ומשפחותיהם מתעלמת מההבחנה הבסיסית בין תיאור טקטיקת אויב לבין הטלת דופי בקורבנות. כאשר גורמי ביטחון מתbriefים על שיטות פעולה של האויב, האם הם מאשימים את אזרחי ישראל בפגיעותם? בוודאי שלא. ההבנה של שיטות האויב היא צעד ראשון והכרחי בהתמודדות עמו. ח"כ גוטליב לא אמרה שהחטופים הם בוגדים או משתפי פעולה. היא הצביעה על תהליך אובייקטיבי שכוחות הביטחון חייבים לקחת בחשבון בעת קליטתם של השבים. התעלמות מכך, בשם רגישות כזו או אחרת, עלולה להיות בעלת השלכות ביטחוניות חמורות בעתיד. האם עדיף לטמון את הראש בחול ולהתעלם מאיומים פוטנציאליים, רק כדי להימנע מאי-נוחות רגעית?

ההתנפלות המתוזמרת על ח"כ גוטליב, כולל גינויים מקיר לקיר, גם מתוך הקואליציה, מעלה תהיות קשות לגבי המניעים האמיתיים מאחורי הקמפיין. האם כל המגנים באמת ובתמים מונעים מדאגה כנה לחטופים, או שמא מדובר בניצול ציני של סוגיה רגישה לטובת ניגוח פוליטי? קל מאוד לצבור נקודות בדעת הקהל על ידי הצטרפות למקהלת המגנים, אך קשה הרבה יותר להתמודד עם אמיתות מורכבות ולא פופולריות. השר משה ארבל, למשל, מיהר לגנות את דבריה כ"עלבון למשפחות החטופים ופגיעה בכבודם של גיבורי על". אך האם התייחסות לאסטרטגיית אויב אכזרית היא בהכרח עלבון? או שמא דווקא ההתעלמות מהסכנות הכרוכות בה היא הפגיעה האמיתית בביטחון הלאומי, ובכך גם בחטופים עצמם בטווח הארוך?

יתרה מכך, יש לשאול מדוע דווקא דבריה של ח"כ גוטליב זוכים לגינוי כה חריף, בעוד אמירות בעייתיות אחרות, לעיתים מצד גורמים בכירים יותר, עוברות בשתיקה יחסית או זוכות להתייחסות מינורית. האם ייתכן שח"כ גוטליב הפכה לשעיר לעזאזל נוח עבור אלו המעדיפים להימנע מדיון אמיתי ומעמיק באתגרים הביטחוניים והפסיכולוגיים שמציבה סוגיית החטופים? "מכונת הרעל" שהופנתה כלפיה, כפי שתיארו זאת חלק ממבקריה, פועלת במלוא עוזה דווקא כדי להשתיק קולות עצמאיים ואמיצים, המוכנים לומר את האמת גם כשהיא קשה לעיכול.

חיוני להבין את ההקשר המלא של דבריה. ח"כ גוטליב, כחברת כנסת וכמשפטנית, מבינה את חשיבותה של בדיקה וחקירה זהירה של כל מי שחוזר משבי האויב. אין בכך כל פסול, אלא אחריות לאומית. הטענה שכל חטוף חוזר "שטוף מוח" היא אולי בוטה וכוללנית מדי בניסוחה הספציפי, אך הכוונה מאחוריה – הצורך לבחון ולהבין את ההשפעות הפסיכולוגיות העמוקות של השבי והאינטראקציה עם חמאס – היא לגיטימית והכרחית. במקום להתמקד בניסוח ולנהל ציד מכשפות, ראוי היה לנהל דיון ענייני בסוגיה המהותית: כיצד מדינת ישראל מתמודדת עם ההשלכות ארוכות הטווח של החזקת אזרחיה בידי ארגון טרור אכזרי.

לסיכום, המתקפה על ח"כ טלי גוטליב היא סימפטום מדאיג לחברה המעדיפה לעיתים נוחות פוליטית ושיח רדוד על פני התמודדות אמיצה עם אמיתות קשות. במקום להוקיע אותה, יש להכיר בכך שהיא העלתה, גם אם בסגנון ישיר ובלתי מתפשר, סוגיה ביטחונית ראשונה במעלה. ההגנה על טלי גוטליב היא הגנה על חופש הביטוי, על היכולת לנהל דיונים קשים, ובעיקר – על ביטחון מדינת ישראל. אסור לנו להפוך את האמת על טקטיקות האויב לטאבו. ההיפך הוא הנכון: עלינו לדבר עליה, ללמוד אותה, ולהתכונן אליה. כל מי שדואג באמת לחטופים ולמשפחותיהם, ולעתיד המדינה, צריך להבין זאת.