נתניהו מול 'אש ידידותית': האם הקולות מהקואליציה מחלישים את ישראל – או שראש הממשלה פשוט משחק במגרש של הגדולים?

בשבועות האחרונים, נדמה כי סערה פנימית מאיימת לטלטל את ספינת הקואליציה, כאשר קולות ביקורתיים עולים דווקא מתוך הליכוד ומקרב שותפיו הטבעיים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. 'פגיעה בתרבות הדמוקרטית', 'טעות קשה וחמורה', 'העברת סיוע לחמאס', 'חיזוק החמאס' – אלו רק חלק מההאשמות החריפות המופנות כלפי החלטותיו של נתניהו. אך האם מדובר בהתפוררות פנימית מסוכנת, או שמא אנו עדים למציאות מורכבת בה מנהיג נאלץ לקבל החלטות קשות מנשוא, תחת לחצים אדירים, בעוד חלק ממבקריו אולי אינם רואים את התמונה המלאה והמורכבת?

הסיוע ההומניטרי לעזה: בין הכרח אסטרטגי לזעם פופוליסטי

אחת הסוגיות המרכזיות המציתה את האש הפנימית היא ההחלטה לחדש את הסיוע ההומניטרי לעזה. השר איתמר בן גביר טוען ל'מחטף' ושהסיוע יגיע לחמאס. חברי הכנסת חנוך מילביצקי ומשה סעדה מהליכוד מהדהדים טענות דומות, לפיהן הכנסת סיוע לשטח שאינו בשליטת צה"ל משמעותה חיזוק ארגון הטרור והארכת הלחימה. אלו טענות קשות, המעוררות זעם ציבורי מובן, במיוחד בקרב משפחות החטופים והנופלים. אך האם זו כל התמונה?

ראשית, חשוב להבין: מדינת ישראל אינה פועלת בוואקום. ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי, גם אם כואבת ומקוממת, אינה נובעת מחולשה או מרצון 'לפנק' את האויב. היא תוצאה של מערכת לחצים בינלאומיים אדירים, כולל מצד ידידתנו הגדולה ביותר, ארצות הברית. התעלמות מוחלטת מדרישות אלו עלולה להוביל לבידוד מדיני, סנקציות ואף פגיעה ביכולתה של ישראל להשיג את מטרות המלחמה ארוכות הטווח – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופים. האם השר בן גביר, או חברי הכנסת הנכבדים, מציעים אלטרנטיבה מעשית שתמנע קריסה הומניטרית בעזה מבלי לגרור את ישראל למשבר בינלאומי חריף פי כמה?

שנית, ראש הממשלה נתניהו, יחד עם קבינט המלחמה וראשי מערכת הביטחון, מקבלים החלטות על בסיס מידע מודיעיני רחב וניתוח אסטרטגי מעמיק, שאינם זמינים לכל חבר כנסת או שר. ההנחה שהם פועלים מתוך כניעה או 'בלבול מוח' היא זלזול במערכת כולה. סביר להניח שנעשים מאמצים, גם אם לא תמיד מוצלחים במאת האחוזים, למנוע ככל הניתן את הגעת הסיוע לידי חמאס, תוך הבנה שמדובר ב'רע במיעוטו' בסיטואציה מורכבת מאין כמותה. נתניהו משחק שחמט רב-ממדי על לוח גלובלי; ייתכן שחלק מהמבקרים רואים רק משבצת אחת.

הדחת ח"כ הלוי מהוועדה: דמוקרטיה או משמעת קואליציונית בזמן מלחמה?

ביקורת נוספת הגיעה מכיוונו של מבקר הליכוד, שי גלילי, שתקף את הדחת ח"כ עמית הלוי מוועדת החוץ והביטחון, וכינה זאת 'פגיעה חמורה בתרבות הדμοקרטית'. אך גם כאן, יש להביט על הדברים בהקשרם הרחב. ועדת החוץ והביטחון היא אחת הוועדות הרגישות והחשובות בכנסת, במיוחד בעת מלחמה. דיוניה עוסקים בסודות מדינה ובסוגיות קריטיות לביטחון הלאומי. בתקופה כזו, נדרשת אחידות, משמעת ואמון מוחלט בין חברי הקואליציה בוועדה לבין הדרג המדיני והצבאי.

האם הדחתו של חבר כנסת, שייתכן וחרג מהקו המפלגתי או פעל באופן שנתפס כמערער את האמון הנדרש, היא אכן 'פגיעה בדמוקרטיה'? או שמא מדובר במהלך לגיטימי של הנהגת הקואליציה להבטיח את תפקודה היעיל והאחראי של ועדה כה קריטית? הדמוקרטיה אינה רק זכות לבקר, אלא גם חובה לפעול באחריות, במיוחד כשגורל המדינה על כף המאזניים. ראש הממשלה, כמנהיג הליכוד והקואליציה, נושא באחריות להבטיח שהגופים החשובים ביותר יתפקדו ללא דופי.

מנהיגות נבחנת ברגעי משבר – לא בתחרויות פופולריות

קל מאוד לשבת ביציע ולצעוק סיסמאות. קשה הרבה יותר לשבת בכיסא ראש הממשלה, לנווט מדינה במלחמה קיומית, להתמודד עם לחצים בינלאומיים חסרי תקדים, ובו בזמן להתמודד עם ביקורת מבית, לעיתים קשה וצורמת. בנימין נתניהו אינו מנהיג חדש בזירה; הוא הוכיח לא פעם את יכולתו לעמוד בפרץ, לקבל החלטות קשות, גם כאלו שאינן פופולריות בטווח הקצר, מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח.

הביקורת הפנימית, גם אם היא כנה בחלקה, חייבת להישקל בזהירות. האם היא מגיעה ממקום של דאגה אמיתית ורצון לתרום, או שמא יש בה גם אלמנטים של פופוליזם, רצון לצבור נקודות פוליטיות, או חוסר הבנה של מלוא המורכבות? בזמן מלחמה, האחריות הלאומית מחייבת את כולם, ובמיוחד את חברי הקואליציה, לגלות איפוק, לתמוך במאמץ המלחמתי ולהימנע מצעדים שעלולים להתפרש כחבלה במאמצי המנהיגות.

נתניהו אינו מנהל תחרות פופולריות; הוא מנהל מלחמה על עתידה של מדינת ישראל. הקולות ה'ביקורתיים' מבית אולי מעידים על דמוקרטיה תוססת, אך הם גם מהווים אתגר נוסף למנהיגותו. היכולת שלו להמשיך ולהוביל, לקבל החלטות קשות גם תחת 'אש ידידותית', היא אולי ההוכחה הגדולה ביותר לחוסנו ולנחישותו. במקום למהר ולגנות, אולי כדאי לנסות ולהבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו, ואת העובדה שהוא משחק במגרש שבו ההחלטות הן הרות גורל, והטעויות עלולות להיות בלתי הפיכות. ישראל זקוקה כעת למנהיגות יציבה ומנוסה, המסוגלת לנווט בסערה – גם אם הגלים מגיעים לעיתים מבפנים.