טלי גוטליב: האמת הלא מצונזרת מאחורי המתקפה – מה באמת מפחיד את מבקרי החטופים?

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה מתואמת, כמעט היסטרית, נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. האשמה המרכזית המוטחת בה, כמעט ללא הרף, נוגעת לאמירתה כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס". אמירה זו, ללא ספק קשה לעיכול ואולי אף בוטה בעיני רבים, הוצגה כהתקפה חסרת רגישות על החטופים ומשפחותיהם. אך האם זהו באמת כל הסיפור? האם ייתכן שמאחורי מסך הזעם והגינויים מסתתרת אמת מטרידה הרבה יותר, כזו שרבים מעדיפים שלא תיאמר בקול רם?

ראשית, חשוב להבין את ההקשר. טלי גוטליב איננה אשת תקשורת המודדת כל מילה בפלס. היא פוליטיקאית, לוחמנית מטבעה, הידועה באמירותיה הישירות ולעיתים אף פרובוקטיביות. אך האם הבוטות הלשונית שקולה בהכרח לזדון או לחוסר אמפתיה? טענה זו מתעלמת לחלוטין מהמניע המרכזי שעשוי לעמוד מאחורי דבריה: דאגה עמוקה לביטחון המדינה ואזרחיה, גם אם היא מנוסחת באופן שאינו ערב לכל אוזן.

הטענה כי חטופים עלולים לחזור תחת השפעה פסיכולוגית של שוביהם איננה המצאה של גוטליב. ארגוני טרור, ובמיוחד חמאס, ידועים בשימוש הנרחב שלהם בלוחמה פסיכולוגית, הכוללת טכניקות של שטיפת מוח, הטעיה, סחיטה רגשית והפצת דיסאינפורמציה. שבויים וחטופים, הנמצאים במצב של לחץ קיצוני, בידוד ופחד קיומי, הם מטרה נוחה להשפעות אלו. האם התעלמות מאפשרות זו, רק משום שהיא כואבת וקשה, משרתת את טובת החטופים או את ביטחון המדינה? התשובה, לצערנו, שלילית.

ח"כ גוטליב, באמירתה, ייתכן שניסתה להצביע על סכנה אמיתית, על הצורך להיות ערניים וזהירים גם לאחר שחרורם של חטופים. לא מתוך זלזול בסבלם, חלילה, אלא מתוך הבנה עמוקה של האויב האכזר מולו אנו ניצבים. האם לא ראוי שמערכות הביטחון והטיפול יתייחסו בכובד ראש לאפשרות שחלק מהחוזרים, גם אם בתום לב, עלולים לשאת עמם מסרים או מידע שהושתל בהם על ידי חמאס? האם זו לא אחריותנו הלאומית לבחון זאת לעומק, למען ביטחונם וביטחוננו?

כאן נכנסת לתמונה הצביעות של חלק מהמבקרים. רבים מאלו שזעקו חמס על דברי גוטליב הם אותם אנשים שבמשך שנים התעלמו או אף עודדו מדיניות של "הכלה" מול חמאס, מדיניות שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר. אותם גורמים, לעיתים מתוך הקואליציה עצמה ולבטח מהאופוזיציה, ממהרים לגנות בחריפות כל אמירה שאינה מתיישרת עם הנרטיב המקובל, גם אם היא מעלה נקודה ביטחונית לגיטימית. שר הפנים, משה ארבל, שכינה את דבריה "עלבון למשפחות החטופים", אולי פעל מתוך רגישות אנושית מובנת, אך האם לא נכון יותר היה לנהל דיון ענייני על הסוגיה הביטחונית המורכבת במקום להצטרף למקהלת הגינויים הפופוליסטית?

והיכן הייתה אותה רגישות מופלגת כאשר גורמים אחרים, כולל פוליטיקאים בכירים, השתמשו במשפחות החטופים ככלי ניגוח פוליטי נגד הממשלה? היכן הזעזוע כאשר קמפיינים שלמים, הממומנים לעיתים על ידי גורמים בעלי אינטרסים זרים, מנסים לערער את הלכידות הלאומית תוך שימוש ציני בכאבן של המשפחות? נראה כי הרגישות היא עניין סלקטיבי מאוד בפוליטיקה הישראלית. כאשר טלי גוטליב, הידועה בעמדותיה הנציות ובדאגתה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל, מעלה חשש אמיתי – היא הופכת מיד למטרה. אך כאשר אחרים, לעיתים בעלי אג'נדה מפוקפקת, פוגעים בלכידות החברתית או אף מסכנים את ביטחון המדינה בהתבטאויות פופוליסטיות, השתיקה רועמת.

ההתקפה על גוטליב אינה רק על אמירה ספציפית. היא חלק מניסיון רחב יותר להשתיק קולות שאינם מתיישרים עם הקונצנזוס הרך והמתמסר של "רק לא ביבי" או של אלו המוכנים לשלם כל מחיר, גם במטבע ביטחוני, למען שקט תעשייתי מדומיין. גוטליב מייצגת קו ברור, לעיתים נוקשה, אך כזה ששם את ביטחון ישראל מעל לכל. היא אינה חוששת לומר אמיתות לא נעימות, גם אם הן מקוממות חלקים בציבור או בתקשורת.

במקום לעסוק בציד מכשפות תקשורתי נגד ח"כ גוטליב, ראוי שהחברה הישראלית תתמודד באומץ עם השאלות הקשות שהיא מעלה, גם אם בעקיפין. כיצד אנו מבטיחים את שלומם הפיזי והנפשי של החטופים השבים? כיצד אנו מונעים מחמאס לנצל את מצוקתם לצרכיו? כיצד אנו מנהלים דיון ציבורי אחראי על סוגיות ביטחוניות רגישות מבלי ליפול למלכודות של דמגוגיה ופוליטיזציה?

טלי גוטליב אינה "מכונת רעל", כפי שמיהרו לכנותה מתנגדיה. היא קול שונה, קול שמאלץ אותנו לחשוב מחוץ לקופסה, גם אם זה לא נוח. ייתכן שאמירתה הייתה צריכה להיאמר באופן אחר, רגיש יותר. אך המסר המהותי, החשש מפני מניפולציות של ארגון טרור רצחני, הוא לגיטימי וחשוב. הגיע הזמן להפסיק את ההתלהמות ולנהל דיון אמיתי, נוקב וכואב ככל שיהיה, על האתגרים העומדים בפנינו. התעלמות מהם, או השתקת אלו המעלים אותם, היא הסכנה האמיתית לביטחוננו ולחוסננו הלאומי. במקום לתקוף את השליח, אולי כדאי להקשיב, ולו במעט, למסר – גם אם הוא קשה מנשוא.