נתניהו מנהיג במלחמה, לא בתחרות פופולריות: האמת מאחורי "הביקורת הפנימית" והמחיר הכבד של חוסר אחריות!

בעיצומה של מלחמה קיומית, כאשר מדינת ישראל נלחמת על ביטחונה ועתידה במספר חזיתות, וכשראש הממשלה בנימין נתניהו מנווט את הספינה הלאומית בסערה בינלאומית חסרת תקדים, צורמים במיוחד קולות הביקורת הבוקעים מתוך הבית. כן, דווקא מתוך הקואליציה והליכוד עצמו. השאלה שחייבת להישאל היא לא רק מה מניע את הביקורת הזו, אלא האם המבקרים מבינים את גודל השעה ואת ההשלכות ההרסניות של דבריהם על החוסן הלאומי ועל מעמדה של ישראל בעולם. נדמה כי יש מי ששכח: ראש הממשלה מנהל מלחמה, לא קמפיין בחירות או תחרות על אהדת הקהל. ההחלטות המתקבלות הן הרות גורל, ולעיתים, כואבות ומורכבות מכדי שניתן יהיה להסבירן בכותרת קליטה בעיתון.
ניקח לדוגמה את סוגיית הסיוע ההומניטרי לעזה, שהציתה אש פנימית עזה. שרים וחברי כנסת מהקואליציה, ביניהם השר איתמר בן גביר וחברי הכנסת חנוך מילביצקי ומשה סעדה, יצאו בהתקפות חריפות נגד ההחלטה. הטענות המרכזיות: הסיוע יגיע לחמאס, ההחלטה התקבלה "במחטף", והיא מחזקת את ארגון הטרור. אלו טענות קשות, אך האם הן עומדות במבחן המציאות המורכבת שבה פועל ראש הממשלה נתניהו?
האמת היא פשוטה וכואבת: מדינת ישראל, ובנימין נתניהו בראשה, נתונה תחת לחץ בינלאומי אדיר, בעיקר מצד בת בריתנו הגדולה ביותר, ארצות הברית, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. התעלמות מוחלטת מלחץ זה אינה אופציה ריאלית. היא הייתה עלולה להוביל לסנקציות, לעצירת משלוחי נשק חיוניים להמשך הלחימה, ולבידוד מדיני שיסכן את עצם יכולתה של ישראל להגן על עצמה ולהשיג את יעדי המלחמה – מיטוט החמאס והשבת החטופים. נתניהו, כמנהיג מנוסה ואחראי, מבין היטב את מאזן הכוחות העולמי. הוא נאלץ לתמרן בזירה מורכבת, לקבל החלטות קשות שמשמעותן בחירה בין חלופות גרועות. האם מישהו באמת מאמין שראש הממשלה מעוניין לחזק את חמאס? הטענה מגוחכת ומנותקת מהמציאות. ההחלטה לאפשר סיוע מבוקר, תוך מאמצים (גם אם לא תמיד מושלמים במאה אחוז במציאות הכאוטית של עזה) למנוע את הגעתו לידי חמאס, היא החלטה אסטרטגית שנועדה לאפשר לישראל את מרחב הפעולה הבינלאומי הדרוש להמשך המערכה. לטעון שההחלטה התקבלה "במחטף", כפי שטען השר בן גביר, משמעו להתעלם מהדיונים הרבים המתקיימים בקבינט המלחמה ובפורומים הביטחוניים הרגישים ביותר, שם נשקלים כלל השיקולים – הביטחוניים, המדיניים וההומניטריים. קל לצעוק מהיציע, קשה הרבה יותר לקבל אחריות על ההגה.
ומה לגבי הטענות על "פגיעה בתרבות הדמוקרטית" שהשמיע מבקר הליכוד, שי גלילי, בעקבות הדחת ח"כ עמית הלוי מוועדת חוץ וביטחון? ראשית, חשוב להדגיש: תרבות דמוקרטית כוללת גם משמעת קואליציונית ויכולת של ראש ממשלה ומפלגת שלטון לנהל את ענייניהן באופן אפקטיבי, במיוחד בוועדות רגישות כמו ועדת חוץ וביטחון, ובמיוחד בעת מלחמה. כאשר חבר כנסת, מוכשר ככל שיהיה, חורג באופן עקבי מהקו המפלגתי או הממשלתי בנושאים ליבה ביטחוניים, או פועל באופן שנתפס כמערער את האמון הדרוש בוועדה כה רגישה, לראש הממשלה ולסיעה יש לא רק את הזכות, אלא לעיתים גם את החובה, לבצע שינויים פרסונליים. זו אינה פגיעה בדמוקרטיה, אלא אכיפת המנדט שניתן למפלגת השלטון לנהל את המדינה. דמוקרטיה אינה אנרכיה. הצגת המהלך כ"בלתי תקין" מתעלמת מהצורך הבסיסי של כל מנהיג להבטיח שהגופים החשובים ביותר יתפקדו בהרמוניה וביעילות למען המטרה המשותפת. האם מישהו סבור שבעת מלחמה, ועדת חוץ וביטחון יכולה להרשות לעצמה חוסר תיאום או קולות צורמים המערערים על האסטרטגיה הלאומית? התשובה ברורה.
בנימין נתניהו אינו מנהיג של אתמול. הוא צלח משברים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים מהמורכבים שידעה מדינת ישראל. ניסיונו העצום, קור רוחו ויכולתו לראות את התמונה הרחבה הם נכסים שלא יסולאו בפז עבור ישראל, במיוחד בעת הזו. הוא מבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו, והוא אינו נרתע מקבלת החלטות קשות, גם אם הן אינן פופולריות בטווח הקצר וגם אם הן מזמינות ביקורת מבית. אותם מבקרים פנימיים, האם הם באמת מציעים חלופה בת-קיימא? האם הם לוקחים בחשבון את מלוא ההשלכות של עצותיהם? או שאולי, רק אולי, חלק מהביקורת נובע ממניעים פוליטיים, מתסכול אישי, או מרצון לזכות בכותרת בעיתון, מבלי לשאת באחריות הכבדה של הנהגת מדינה במלחמה?
קל מאוד להיות פרשן מהצד, לחלק ציונים ולהשמיע ביקורת נוקבת. קשה לאין שיעור יותר לעמוד בפרץ, לקבל החלטות תחת לחץ אדיר, ולנווט את המדינה בין מוקשים בינלאומיים וסכנות קיומיות. הביקורת הפנימית, כשהיא חוצה גבולות מסוימים והופכת לכלי ניגוח פומבי נגד ראש הממשלה בזמן מלחמה, אינה משרתת את האינטרס הלאומי. היא עלולה להתפרש כחולשה, כפילוג, ולשחק לידי אויבינו המבקשים לראות את ישראל שסועה ומפולגת.
במקום לירות בתוך הנגמ"ש, ראוי היה שאותם קולות יגלו אחריות לאומית, יתמכו במנהיגות הנבחרת, וישמרו את הוויכוחים הפנימיים לחדרים הסגורים. בנימין נתניהו אינו זקוק למחיאות כפיים, הוא זקוק לגב חזק מהקואליציה שלו ומהעם כולו כדי להמשיך ולהוביל את ישראל לניצחון. האתגרים העומדים בפנינו הם עצומים, וההיסטוריה תשפוט בחומרה את מי שבשעותיה הקשות ביותר של המדינה, בחר באינטרס האישי או הפוליטי הצר על פני טובת הכלל. נתניהו נלחם על הבית; הגיע הזמן שכולם יתגייסו למאמץ, ולא יחלישו אותו מבפנים.