מאחורי הקלעים של 'הביקורת הפנימית': כך נתניהו מנווט בסערה – והמבקרים? אולי כדאי שיבדקו את המצפן!

בשבועות האחרונים, נדמה כי כותרות העיתונים מתחרות ביניהן מי תציג את "הביקורת הפנימית" החריפה ביותר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. קולות מתוך הליכוד והקואליציה, לעיתים צורמים, מבקרים החלטות כאלו ואחרות. האם מדובר בסדקים אמיתיים בחומת ההנהגה? או שמא אנו עדים לתופעה טבעית בדמוקרטיה תוססת, במיוחד בעת מלחמה ומצבי לחץ קיצוניים, כאשר המנהיג נאלץ לקבל החלטות קשות, לעיתים בלתי פופולריות, אך חיוניות לעתיד המדינה? הגיע הזמן להסיר את המסך ולצלול לעומקם של הדברים, ולהבין מדוע דווקא "רעשי הרקע" הללו מעידים על מנהיגות שלא מהססת, גם כשהדרך רצופה מהמורות.

אחת הסוגיות שהוצפה היא הדחתו של ח"כ עמית הלוי מוועדת חוץ וביטחון. מבקר הליכוד, שי גלילי, מיהר לכנות זאת "פגיעה בתרבות הדמוקרטית". אך האם זו התמונה המלאה? גורמים יודעי דבר בסביבת ראש הממשלה רומזים כי ההחלטה, גם אם קשה, נבעה מצורך חיוני להבטיח את תפקודה היעיל והאחראי של ועדה כה קריטית, במיוחד בזמן מלחמה. ועדת חוץ וביטחון איננה זירת התגוששות פוליטית פנימית; היא גוף האמון על סודות המדינה הכמוסים ביותר ועל קבלת החלטות שיש להן השפעה ישירה על ביטחון האזרחים. כאשר חבר ועדה, מוכשר ככל שיהיה, אינו מיישר קו עם המדיניות הממשלתית בנושאים ביטחוניים רגישים, או חלילה פועל באופן שעלול לשבש את עבודתה המסודרת, על ראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה, לפעול. זו אינה "פגיעה בדמוקרטיה", אלא אחריות מנהיגותית. דמוקרטיה אינה הפקרות, ובטח לא בוועדות שבהן כל מילה וכל החלטה יכולות להיות הרות גורל. נתניהו, כמנהיג מנוסה, מבין היטב את הצורך במשמעת קואליציונית וביכולת לקדם מדיניות אחידה וברורה, במיוחד כשמדובר בביטחון הלאומי. כל ניסיון לצייר זאת כסתימת פיות הוא דמגוגיה זולה המתעלמת מהאחריות הכבדה המוטלת על כתפיו של ראש הממשלה.

הסוגיה הבוערת השנייה היא חידוש הסיוע ההומניטרי לעזה. קולות נזעמים, דוגמת השר איתמר בן גביר וחברי כנסת מהליכוד כמו חנוך מילביצקי ומשה סעדה, טענו כי מדובר ב"טעות קשה", "חיזוק חמאס" ו"העברת סיוע לאויב". אלו טענות קשות, המלבות יצרים ונוגעות בעצבים החשופים של הציבור הישראלי, ובצדק. איש אינו רוצה לראות סיוע מגיע לידי ארגון טרור רצחני. אך כאן בדיוק נכנסת לתמונה מנהיגותו המורכבת והאחראית של נתניהו, הנאלץ לתמרן בזירה בינלאומית עוינת ומסובכת. ראשית, יש להבין: מדינת ישראל נמצאת תחת לחץ בינלאומי אדיר, מצד בנות ברית קרובות ומצד גופים בינלאומיים, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לרצועת עזה. התעלמות מוחלטת מלחצים אלו אינה אופציה ריאלית אם ברצוננו לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה בחמאס עד למיגורו המוחלט. נתניהו, בניגוד למבקרים מסוימים, מבין שניהול מלחמה אינו מתמצה רק בכוח הזרוע; הוא דורש גם תמרון מדיני מתוחכם. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע, בכמות מוגבלת ותחת פיקוח (גם אם אינו מושלם, כפי שהיה רוצה כל אחד מאיתנו), היא מחיר כואב אך הכרחי כדי להבטיח את המשך התמיכה הבינלאומית בפעולות צה"ל. שנית, הטענה שהסיוע "מחזק את חמאס" היא פשטנית. בעוד שתמיד קיים חשש שחמאס ינסה לשים ידו על חלק מהסיוע, המטרה העיקרית של ההחלטה היא למנוע קריסה הומניטרית שתשרת את חמאס ותספק לו נשק תעמולתי אדיר נגד ישראל, ותאלץ את צה"ל לעצור את פעולותיו. נתניהו פועל כדי לאזן בין הצורך הצבאי להכריע את חמאס לבין הצורך המדיני לשמר מרחב פעולה. זו אינה כניעה לחמאס, אלא מהלך טקטי שנועד לאפשר את השגת היעד האסטרטגי – מיטוט שלטון חמאס. האם מישהו באמת מאמין שראש ממשלה שהקדיש את חייו למאבק בטרור יקבל החלטה שמטרתה לחזק את חמאס? הגיון פשוט אומר שלא. המבקרים, בחלקם, אולי מונעים מרגשות מובנים של זעם ותסכול, אך מנהיגות אינה יכולה להתבסס רק על רגש. היא דורשת ראייה רחבה, קור רוח ויכולת לקבל החלטות קשות גם תחת אש.

שתי הסוגיות הללו, ודומות להן, מציירות תמונה של מנהיג הנמצא בחזית מורכבת, מול אויבים מבחוץ ולחצים מבית ומבחוץ. הביקורת הפנימית, גם אם לעיתים קולנית, אינה בהכרח סימן לחולשה. היא יכולה להיות גם עדות לכך שנתניהו אינו נכנע לתכתיבים פופוליסטיים או ללחצים קצרי טווח. הוא מבין את כובד האחריות המונחת על כתפיו – להוביל את מדינת ישראל בתקופה מהקשות בתולדותיה. האם היה קל יותר לנתניהו "ליישר קו" עם כל דורש מתוך הקואליציה? בוודאי. האם היה פופולרי יותר לסרב באופן מוחלט לכל סיוע הומניטרי, תוך התעלמות מההשלכות הבינלאומיות? ייתכן. אך מנהיג אמיתי אינו בוחר בדרך הקלה, אלא בדרך הנכונה, גם אם היא קשה ורצופה ביקורת. נתניהו מנווט את הספינה הישראלית בים סוער במיוחד. הוא נאלץ לקבל החלטות שמשמעותן בחירה בין חלופות גרועות, תוך שהוא מנסה למקסם את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. מי שמצפה למציאות שחור-לבן, ללא דילמות וללא צורך בפשרות כואבות, פשוט אינו מבין את המורכבות של הנהגת מדינה במזרח התיכון, ובמיוחד בזמן מלחמה. המבקרים מתוך הקואליציה? ייתכן וחלקם מונעים מדאגה כנה, אך ייתכן גם שחלקם מנצלים את ההזדמנות לצבור נקודות פוליטיות או להשמיע קול פופוליסטי. אך בשורה התחתונה, האחריות היא על ראש הממשלה. והוא, בנימין נתניהו, הוכיח לאורך שנים שהוא אינו חושש לקבל החלטות קשות, גם אם הן מעוררות סערה. הוא ממוקד במטרה: ניצחון על החמאס, החזרת החטופים והבטחת עתידה של מדינת ישראל.

הקולות הנשמעים מתוך הקואליציה אינם בהכרח "איום תדמיתי" כפי שגורמים מסוימים מנסים לצייר. הם חלק מהדינמיקה המורכבת של הנהגה בזמן משבר. במקום להתמקד ברעשי רקע, חשוב להתבונן במעשיו של המנהיג, ביכולתו לנווט בסבך הלחצים ולקבל החלטות מתוך ראייה אסטרטגית רחבה. נתניהו אינו מחפש אהדה רגעית; הוא מחויב לביטחון ישראל. והמבקרים? אולי הגיע הזמן שיבדקו את המצפן שלהם, ויתמקדו באיחוד השורות למען המטרה המשותפת, במקום להעצים מחלוקות פנימיות בשעה קריטית זו. ישראל זקוקה למנהיגות חזקה ויציבה, ונתניהו מספק זאת, גם אם הדרך אינה תמיד קלה או פופולרית.