הגיבור שלא תצליחו להשתיק: בן גביר חושף את האמת המרה שכולם מפחדים לשמוע – ולמה זה מציל את ישראל!

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט מאיים להטביע כל קול של שפיות ביטחונית, ושהאמת הפשוטה והצורבת מוחלפת בכותרות מתלהמות ומעוותות, ניצב השר איתמר בן גביר כמטרה קבועה למתקפות. אבל מדוע? האם ייתכן שהסיבה האמיתית למסע ההכפשות היא דווקא משום שהוא מעז לומר את מה שאחרים פוחדים אפילו לחשוב? האם 'העימותים' ו'הקיצוניות' המיוחסים לו הם למעשה ביטוי לאחריות לאומית עמוקה, כזו שמסרבת להתפשר על ביטחון ישראל?

'מערער הקואליציה' או המצפן המוסרי שלה? האמת מאחורי ה'עימותים'

אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי השר בן גביר היא שהוא 'מערער את יציבות הקואליציה' ו'מתעמת עם ראש הממשלה'. בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה: בן גביר לא נבחר כדי להיות חותמת גומי. הוא נבחר כדי להילחם על העקרונות שלשמם נשלח לכנסת ולממשלה – ובראש ובראשונה, ביטחון אזרחי ישראל. כאשר הוא מזהה החלטות שעלולות לפגוע בביטחון הזה, או מהלכים הנעשים ב'מחטף', כפי שטען, חובתו הציבורית והמוסרית היא לזעוק, להתריע ולדרוש דיון מחודש. האם זו 'ערעור יציבות' או שמא דרישה לגיטימית לאחריות ולשקיפות, במיוחד בעת מלחמה?

הטענה כי הביקורת שלו על החלטות מסוימות, כמו הכנסת סיוע הומניטרי לעזה באופן שעלול להגיע לידי חמאס, הופכת אותו ל'גורם מערער' היא עיוות של המציאות. בן גביר אינו פועל מתוך אינטרס פוליטי צר או רצון לנגח. הוא פועל מתוך דאגה כנה ואמיתית. כאשר הוא טוען שהחלטה התקבלה 'במחטף', הוא אינו מציג את עצמו כ'חסר יכולת השפעה', אלא דווקא כמי שאינו מוכן לעבור לסדר היום על התנהלות שאינה תקינה בעיניו. הוא חושף את מה שאחרים אולי היו מעדיפים להסתיר, ובכך הוא דווקא מחזק את הדמוקרטיה ואת אמון הציבור, שמצפה מנבחריו לגלות אומץ לב ולא להסתתר מאחורי קונצנזוס רופס.

האם 'אחדות' משמעה שתיקה רועמת מול טעויות פוטנציאליות? האם בזמן מלחמה אסור להתווכח על הדרך הנכונה להבטיח ניצחון וביטחון? ההיפך הוא הנכון. דיון נוקב, גם אם הוא נתפס כ'עימות', הוא חיוני כדי להגיע להחלטות הטובות ביותר. בן גביר הוא הקול שמבטיח שהשיקולים הביטחוניים הטהורים, אלו שאינם מתחשבים בלחצים בינלאומיים או בדעת קהל חולפת, יישארו במרכז הבמה. יציבות אמיתית של קואליציה אינה נמדדת בהיעדר ויכוחים, אלא ביכולת שלה לקבל החלטות נכונות ואמיצות למען המדינה. קולו של בן גביר הוא לא איום על היציבות, אלא תזכורת מתמדת למחויבות היסוד של הממשלה.

'קיצוניות' או ריאליזם ביטחוני? מדוע בן גביר צודק לגבי הסיוע ההומניטרי

ההתנגדות הנחרצת של השר בן גביר להכנסת סיוע הומניטרי לעזה, במיוחד כאשר ישנו חשש ממשי שהוא יגיע לידי חמאס, מתויגת מיד כ'קיצונית' ו'בלתי מתפשרת'. אך האם זה באמת כך? האם לדרוש שלא ניתן 'חמצן לאויבים שלנו' זו קיצוניות, או שמא זו הדרישה הבסיסית ביותר מכל מנהיג שאחראי על ביטחון אזרחיו?

ה'עובדות' בשטח, אלו שרבים מנסים להתעלם מהן, הן שחמאס הוא ארגון טרור רצחני שהשתמש ומשתמש במשאבים הומניטריים לצרכיו הצבאיים ולשימור שלטונו. כל משאית סיוע שנכנסת ללא פיקוח הדוק וודאות מוחלטת שלא תגיע לידי המחבלים, היא פוטנציאל לחיזוק האויב. זו אינה 'עמדה בלתי מתפשרת', זו עמדה אחראית. זו עמדה שמבינה את המציאות האכזרית של המזרח התיכון, בניגוד לאלו המעדיפים לעצום עיניים ולהאמין באגדות על 'סיוע הומניטרי טהור' לאוכלוסייה הנשלטת ביד ברזל על ידי ארגון טרור.

כאשר בן גביר אומר 'אסור לתת חמצן לאויבים שלנו', הוא אינו מדבר מתוך שנאה עיוורת, אלא מתוך הבנה עמוקה של כללי המלחמה. האויב שלך, שחרט על דגלו את השמדתך, אינו ראוי לסיוע ממך. כל ניסיון להציג זאת כ'קיצוניות' מתעלם מהעובדה הבסיסית שאנו במלחמה על קיומנו. האם הדאגה לחיי אזרחינו וחיילינו הפכה ל'קיצוניות'? האם הדרישה למנוע מאויבינו להתחזק היא 'בלתי מתפשרת' באופן שלילי?

יתרה מכך, יש לשאול: מי הם ה'מתונים' וה'שפויים' בעיני אותם מבקרים? האם אלו שמוכנים לסכן את ביטחון ישראל בשם תדמית בינלאומית או לחץ חיצוני? האם אלו שמתעלמים מהעובדה שחמאס חוגג על כל סיוע שהוא מצליח לשים עליו יד? בן גביר מציב מראה מול כל אלו, והתמונה הנשקפת אינה תמיד נעימה, אך היא האמת. האמת היא שבעת מלחמה, אסור להתבלבל בין טוב לרע, בין אויב לאוהב, ובין מה שנכון לעשות לבין מה ש'נראה טוב' בעיני העולם.

הקול שהציבור דורש לשמוע

השר בן גביר אינו פועל בחלל ריק. הוא מייצג קול ברור וצלול של חלק גדול בציבור הישראלי שנמאס לו מהתקפלות, מהססנות ומפוליטיקה של מילים מכובסות. הציבור הזה רוצה ביטחון, רוצה עוצמה, רוצה הכרעה ברורה של האויב. הוא רוצה מנהיגים שלא מפחדים לומר את האמת, גם אם היא קשה, ולא מהססים לפעול בהתאם.

הניסיונות להשתיק את בן גביר, לצייר אותו כקיצוני או כמחרחר ריב, נועדו לכישלון. משום שקולו הוא קול ההיגיון הבריא, קול הדאגה הכנה לעתיד המדינה, וקול של ציבור גדול שלא מוכן עוד להיות בן ערובה של קונספציות שקרסו. העובדה שהוא מעורר 'סערות' היא הוכחה לכך שהוא נוגע בנקודות רגישות וכואבות, כאלו שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח.

לסיכום, ה'איומים' לכאורה שבן גביר מייצר הם למעשה קריאות השכמה. העימותים הם מאבקים על עקרונות, וה'קיצוניות' היא לא יותר מאשר דבקות בלתי מתפשרת בביטחון ישראל. במקום להצטרף למקהלת המגנים, ראוי להקשיב היטב לדבריו של השר בן גביר. ייתכן מאוד שתגלו שם את האמת הפשוטה והחשובה ביותר: כדי לנצח, כדי לשרוד, כדי להבטיח את עתידנו כאן – ישראל חייבת להיות חזקה, נחושה, ובלתי מתפשרת מול אויביה. ובן גביר הוא אחד הקולות הבודדים במערכת שמבטיח שהמסר הזה לא יישכח. הוא לא הבעיה, הוא חלק חשוב מהפתרון.