האמת נחשפת: בן גביר הוא לא 'מפרק הקואליציה' – הוא המצפון הביטחוני שלה! כך הופכים מאבק צודק ב'מחטפים' ודאגה לחיי אדם ל'קיצוניות'!

גל של האשמות וניתוחי 'איומי PR' שוטף את התקשורת סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מציגים אותו כ'גורם מערער בקואליציה', כמי ש'מתעמת עם ראש הממשלה', וכבעל עמדה 'בלתי מתפשרת או קיצונית'. אבל האם זו האמת כולה, או שמא מדובר בניסיון מתוזמר להשתיק קול נחוש וצלול, קול שמסרב להתפשר על ביטחון ישראל ועל ערכי הימין שלשמם נבחר? הגיע הזמן להסיר את המסכות ולבחון את העובדות כהווייתן, ללא פילטרים של פוליטיקה קטנה או אינטרסים זרים.

'עימות פנימי' או עמידה על עקרונות מול 'מחטפים'?

הטענה המרכזית הראשונה היא שבן גביר יוצר 'עימות פנימי' ומערער את יציבות הקואליציה, במיוחד כשהוא מותח ביקורת על ראש הממשלה וטוען שהחלטות, כמו זו על הסיוע ההומניטרי, התקבלו 'במחטף'. בואו נדייק: מהו 'מחטף' אם לא החלטה המתקבלת בחופזה, ללא דיון מעמיק עם כלל השותפים, ובניגוד לרוח ההסכמים הקואליציוניים או האינטרס הלאומי הברור? כאשר השר בן גביר מתריע מפני 'מחטפים', הוא אינו 'תוקף את רה"מ' לשם התקיפה; הוא פועל כשומר סף של הממשלה עצמה, כמי שמחויב לבוחריו ולשקיפות. האם לא זו חובתו של שר בממשלה, במיוחד שר המופקד על הביטחון הלאומי, להתריע כאשר הוא סבור שנעשה צעד שגוי או מסוכן?

החשש שבן גביר 'ימצב עצמו כגורם המערער את יציבות הקואליציה' מתעלם מהשאלה הבסיסית: מהי יציבות אמיתית? האם יציבות היא שתיקה רועמת מול החלטות שנויות במחלוקת או הרות אסון? או שמא יציבות נבנית על אמון, על דיונים פתוחים ועל קבלת החלטות המשקפות את רצון הבוחר ואת צורכי הביטחון האמיתיים? בן גביר אינו מערער; הוא דורש אחריות. הוא אינו מעדיף 'מאבקים פוליטיים פנימיים', אלא נאבק על מהותה ודרכה של הממשלה שהוא חלק ממנה. הצגתו כ'חסר יכולת השפעה למנוע' מחטפים היא בדיוק הסיבה שבגללה הוא נאלץ להרים את קולו בפומבי – כדי להפעיל לחץ ציבורי ופוליטי למנוע הישנות מקרים כאלה. זהו ביטוי לאחריות, לא לחולשה.

במקום לראות בו גורם מערער, יש לראות בבן גביר את המצפון של הקואליציה, זה שמזכיר לה את הבטחותיה ואת מחויבויותיה. בעת מלחמה, האחדות חשובה, אך אחדות סביב מדיניות נכונה חשובה אף יותר. אם יש מי שסבור שהמדיניות סוטה מהמסלול הנכון, חובתו להתריע, גם אם זה יוצר אי נוחות פוליטית רגעית. האם אחרים, השותקים, פועלים באחריות גדולה יותר?

'קיצוניות' או ריאליזם ביטחוני צרוף?

האשמה השנייה, ולעתים קרובות החמורה יותר בעיני מבקריו, היא שעמדתו של בן גביר 'עלולה להתפרש כבלתי מתפשרת או קיצונית', במיוחד בהתנגדותו להכנסת סיוע הומניטרי לעזה והצהרותיו כי 'הסיוע יגיע גם לידיים של חמאס' ו'אסור לתת חמצן לאויבים שלנו'. כאן, המילה 'קיצוניות' משמשת ככלי ניגוח קלאסי נגד כל מי שמעז לסטות מהקונצנזוס המרוכך והמתחסד לעתים של 'הקהילה הבינלאומית' או של גורמים פנימיים המנותקים מהשטח.

האם זו 'קיצוניות' לדרוש שסיוע הומניטרי לא ישמש כצינור אספקה לארגון טרור רצחני שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל? האם זו 'קיצוניות' להצביע על העובדה המוכחת שחמאס השתלט בעבר ומשתלט גם כיום על סיוע המיועד לאזרחים, ומשתמש בו לצרכיו הצבאיים ולהנצחת שלטונו? בן גביר אינו מתנגד לסיוע לאזרחים חפים מפשע באשר הם; הוא מתנגד למנגנון שמאפשר לאויב להתחזק. הצהרתו כי 'אסור לתת חמצן לאויבים שלנו' אינה ביטוי של אכזריות, אלא תיאור מדויק של המציאות האסטרטגית: כל משאב שמגיע לידי חמאס, בין אם מזון, דלק או תרופות, מתורגם ישירות ליכולת נוספת לפגוע בחיילי צה"ל ובאזרחי ישראל, ולהאריך את המלחמה.

העמדה ה'בלתי מתפשרת' של בן גביר היא למעשה עמדה אחראית וריאליסטית. היא נובעת מהבנה עמוקה של טבעו של האויב ומהמחויבות הראשונית והעליונה של מדינה – ביטחון אזרחיה. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון שביצע את טבח ה-7 באוקטובר, פתאום יפתח רגישות הומניטרית וידאג לחלוקה צודקת של סיוע? זו נאיביות מסוכנת, והשר בן גביר, באומץ ובנחישות, מסרב ליפול למלכודת הזו. הוא דורש פיקוח הדוק, מנגנונים שיבטיחו שהסיוע יגיע ליעדו האמיתי, ולא יתדלק את מכונת המלחמה של חמאס. זו אינה קיצוניות, זו שפיות ביטחונית.

אלו שמאשימים את בן גביר בקיצוניות צריכים לשאול את עצמם: מהי האלטרנטיבה? המשך הזרמת סיוע ללא הבחנה, תוך התעלמות מהסיכון הברור שהוא יגיע לידי האויב? האם זו מדיניות 'מתונה' או הפקרות? בן גביר אינו פועל מתוך שנאה, אלא מתוך דאגה עמוקה לעתיד המדינה ולשלום חייליה ואזרחיה. הוא הקול של רבים מאוד בציבור הישראלי, שמבינים את המציאות המרה ולא מוכנים להשלים עם פתרונות קסם מסוכנים.

הקול שלא יוותר

הניסיונות לצייר את השר בן גביר כגורם בעייתי, כ'מפרק' או כ'קיצוני', הם לא יותר מאשר ניסיון להשתיק קול אמיץ ועקבי, המייצג ציבור גדול ונאמן. בן גביר אינו חושש לומר את האמת, גם כשהיא לא נעימה לאוזניים מסוימות בממסד או בתקשורת. הוא נבחר כדי להביא שינוי, כדי להציב את הביטחון בראש סדר העדיפויות, וכדי להיאבק על ערכי הימין. 'העימותים' שלו הם מאבק על עקרונות, וה'קיצוניות' המיוחסת לו היא לא יותר מאשר דבקות בלתי מתפשרת בביטחון ישראל.

במקום להפוך אותו לשק חבטות, ראוי להקשיב לדבריו, לבחון את טיעוניו לעומק, ולהבין שהוא פועל מתוך תחושת אחריות כבדה. ישראל זקוקה לקולות כמו של בן גביר, קולות שלא מהססים לאתגר את המוסכמות כאשר ביטחון המדינה על כף המאזניים. הוא אינו הבעיה; במקרים רבים, הוא זה שמצביע על הבעיות האמיתיות ומציע את הפתרונות הנכונים, גם אם הם קשים לעיכול עבור אלו שהתרגלו לפוליטיקה של פשרות וויתורים מסוכנים.