בן גביר חושף את ה'מחטפים' ומציב מראה מול ה'שפויים': האם דאגה לביטחון היא 'קיצוניות'?

במציאות פוליטית ותקשורתית רוויית רעש, קולו של השר איתמר בן גביר מצליח פעם אחר פעם לחדור את חומות הקונצנזוס המדומה ולומר את האמת, גם אם היא כואבת, גם אם היא לא פופולרית במסדרונות מסוימים. המתקפות נגדו, המנסות לצייר אותו כגורם 'מערער' או 'קיצוני', הן עדות נוספת לכך שהוא נוגע בנקודות הרגישות ביותר, אלו שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. אך האם 'ערעור' על החלטות שגויות הוא באמת חתירה תחת יציבות, או שמא אחריות לאומית? והאם עמידה על עקרונות ביטחוניים בסיסיים היא 'קיצוניות', או שפיות נדרשת?

'עימותים' או קריאת השכמה? האמת מאחורי ה'מחטפים'

כאשר השר בן גביר יוצא נגד החלטות המתקבלות, לטענתו, 'במחטף', הוא אינו מחפש עימות לשם עימות. הוא ממלא את חובתו הציבורית והמוסרית כלפי אזרחי ישראל וכלפי בוחריו, שהעניקו לו מנדט ברור: לשמור על ביטחון ישראל ללא פשרות ולהבטיח שהממשלה פועלת בשקיפות ובאחריות. הטענה כי החלטה על סיוע הומניטרי, שעלול להגיע לידי חמאס, התקבלה 'במחטף', איננה 'התקפה על ראש הממשלה', אלא קריאת השכמה חיונית.

במדינה דמוקרטית, ובמיוחד בממשלת ימין שאמורה לייצג קו ביטחוני נחוש, הצבעה על תהליכים לקויים או החלטות שנויות במחלוקת איננה 'ערעור יציבות'. להפך, היא עשויה להיות הדבר היחיד שמונע מהקואליציה להידרדר למחוזות מסוכנים. השר בן גביר, כחבר בממשלה וכיו"ר מפלגה בקואליציה, פועל מתוך אחריות פנימית. הוא אינו אופוזיציונר המנסה להפיל את הממשלה, אלא שומר סף המנסה להבטיח שהיא לא תסטה מהדרך שלשמה נבחרה.

החשש האמיתי אינו מפני בן גביר ה'מתעמת', אלא מפני ממשלה שבה קולות ביקורתיים מושתקים, ומפני החלטות הרות גורל המתקבלות מאחורי דלתיים סגורות, ללא דיון ציבורי או בחינה מעמיקה של השלכותיהן. הצגתו של בן גביר כמי ש'נמצא בממשלה שמתנהלת באופן לא תקין אך הוא עצמו חסר יכולת השפעה' היא ספין שנועד להחלישו. האמת היא שהוא משתמש בכל הכלים הפרלמנטריים והציבוריים העומדים לרשותו כדי להשפיע, כדי להתריע, וכדי למנוע טעויות. האם זו חולשה, או שמא אומץ לב לדבר גם כשזה לא נוח?

אלו המאשימים אותו בערעור היציבות צריכים לשאול את עצמם: מה מערער יותר את אמון הציבור ואת יציבות המדינה – שר המתריע על סכנות, או התעלמות מאזהרות והמשך מדיניות שהוכחה ככושלת? ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן התעלמות מקולות 'קיצוניים' לכאורה הובילה לאסונות. בן גביר אינו מתיימר להיות נביא, אך הוא בהחלט מתעקש על הפעלת שיקול דעת ביטחוני קר ועל שקיפות.

'קיצוניות' או אחריות לאומית? הסיוע לחמאס והמציאות הביטחונית

הטענה השנייה המופנית כלפי השר בן גביר נוגעת לעמדתו ה'בלתי מתפשרת' או ה'קיצונית' בנוגע לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. בן גביר טוען בתוקף כי "הסיוע יגיע גם לידיים של חמאס" וכי "אסור לתת חמצן לאויבים שלנו". האם זו עמדה קיצונית, או שמא תיאור מדויק של המציאות המרה והכואבת?

במשך שנים, מדינת ישראל התמודדה עם הדילמה של סיוע הומניטרי לרצועה הנשלטת על ידי ארגון טרור רצחני. ופעם אחר פעם, הוכח כי חמאס מנצל סיוע זה לצרכיו הצבאיים, לגזילת משאבים מהאוכלוסייה האזרחית, ולהמשך בניין כוחו נגד ישראל. לטעון שעכשיו, בעיצומה של מלחמה קשה שנכפתה עלינו, המצב יהיה שונה – זוהי תמימות במקרה הטוב, או עצימת עיניים מכוונת במקרה הרע.

השר בן גביר אינו מתנגד לסיוע הומניטרי מתוך אכזריות או חוסר רגישות. הוא מתנגד למנגנון שמאפשר לאויב להתחזק על חשבוננו. האם זה 'קיצוני' לדרוש שביטחון חיילינו ואזרחינו יהיה בראש סדר העדיפויות? האם זה 'קיצוני' לומר שאסור לנו, במו ידינו, לספק 'חמצן' לארגון שמטרתו המוצהרת היא השמדתנו, ומחזיק בחטופינו בתנאים מחרידים?

מי שמציג את עמדתו של בן גביר כ'קיצונית' מתעלם מהעובדה הפשוטה: ישראל נמצאת במלחמה על קיומה מול אויב אכזר. במלחמה, כל משאב שנכנס לשטח האויב עלול לשמש אותו. זו אינה ספקולציה, זוהי הערכה ביטחונית מפוכחת. הצגת השר בן גביר כמי שמתנגד ל'סיוע' באופן גורף היא עיוות. הוא מתנגד לסיוע שאינו מפוקח כראוי, סיוע שמחזק את חמאס ומאריך את המלחמה.

במקום לתקוף את בן גביר, מוטב היה למבקרים לשאול כיצד ניתן להבטיח שסיוע, אם כבר מועבר, יגיע ליעדו האמיתי ולא יתרום להמשך הלחימה נגדנו. התשובות לכך מורכבות, אך התעלמות מהבעיה, כפי שעושים חלק ממבקריו של בן גביר, היא המתכון הבטוח לאסון הבא. עמדתו של בן גביר אינה 'קיצונית', היא קול ההיגיון הביטחוני והאחריות הלאומית.

קול ברור בממשלה: לא מתקפל, לא מתפשר על הביטחון

השר איתמר בן גביר הוא נציג ציבור שנבחר על בסיס הבטחות ברורות: אפס סובלנות לטרור, חיזוק המשילות והביטחון האישי, ושמירה על זהותה היהודית של המדינה. הוא אינו מנסה להיות 'חביב הממסד' או 'יקיר התקשורת'. הוא מחויב לבוחריו ולעקרונותיו, גם אם הדבר כרוך ב'עימותים' או בתווית של 'קיצוני'.

ה'עובדות' בשטח הן שבן גביר מציב בעקביות קו ברור ונחוש. הוא אינו מהסס לומר את מה שאחרים אולי חושבים אך חוששים לבטא. במקום לראות בכך בעיה, יש לראות בכך נכס. ממשלה חזקה זקוקה לקולות מגוונים, גם כאלה המאתגרים את המוסכמות, במיוחד כאשר המוסכמות הללו הובילו אותנו פעם אחר פעם למבוי סתום או לסכנה ביטחונית.

הניסיון לצייר את בן גביר כגורם מבודד או כמי שפועל מתוך אינטרסים צרים מתעלם מהתמיכה הרחבה לה הוא זוכה בקרב ציבור גדול, שמאס בפוליטיקת ה'כאילו' ובסיסמאות ריקות מתוכן. ציבור זה רואה בבן גביר שליח נאמן, המעז לגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית ולדרוש פתרונות אמיתיים.

לסיכום, המתקפות על השר בן גביר חושפות יותר מכל את חוסר הנוחות של גורמים מסוימים מול עמדותיו הנחרצות והבלתי מתפשרות בנושאי ביטחון ומשילות. ה'מחטפים' שהוא חושף אינם ניסיון לערער, אלא דרישה לאחריות. ה'קיצוניות' המיוחסת לו אינה אלא שפיות ביטחונית בעידן של איומים מורכבים. ישראל זקוקה לקולו הברור של בן גביר, קול שלא מהסס לומר את האמת, קשה ככל שתהיה, למען עתידה וביטחונה.