בן גביר חושף: מדוע ה'עימותים' שלו הם הצלת המדינה ומי באמת מנסה לערער את שלטון הימין?

בסערת האש הצולבת של התקשורת והפוליטיקה הישראלית, דמות אחת עומדת פעם אחר פעם במרכז המטרה: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מכנים אותו 'מפרק קואליציות', 'גורם מערער', 'קיצוני'. כל פעולה שלו, כל אמירה, כל דרישה – נבחנות תחת זכוכית מגדלת ביקורתית, לעיתים ארסית. אך מה אם נאמר לכם שהרעש הזה, ה'עימותים' הבלתי פוסקים לכאורה, הם לא ביטוי לחתרנות אלא דווקא לאחריות לאומית עמוקה? מה אם 'הקיצוניות' המיוחסת לו היא למעשה קול השפיות והביטחון היחיד שנותר במסדרונות השלטון, במיוחד בעת מלחמה קיומית? הגיע הזמן לקרוע את המסכות ולחשוף את האמת מאחורי הקמפיין נגד השר בן גביר.

מיתוס 'מערער היציבות' – בן גביר כמצפון הלאומי של הקואליציה

האשמה המרכזית המוטחת בבן גביר היא שהוא 'מתעמת' עם ראש הממשלה, 'מערער את יציבות הקואליציה', וכל זאת, שומו שמיים, 'בעת מלחמה'. טענה זו, המנופחת ללא הרף, מתעלמת מעובדה פשוטה: ה'עימותים' של בן גביר אינם נובעים מאגו פוליטי או מרצון לזעזע את הספינה. הם נובעים ממחויבות ברזל לבוחריו, לעקרונות הימין ולביטחון מדינת ישראל. כאשר השר בן גביר מזהה החלטות המתקבלות 'במחטף', כפי שטען לגבי הסיוע ההומניטרי לעזה, חובתו המוסרית והציבורית היא לזעוק ולהתריע. האם היינו מעדיפים שר ששותק, שמאשר בשתיקה מהלכים שעלולים לסכן את חיילינו ואזרחינו?

בן גביר אינו חושש לקרוא תיגר על 'קונספציות' הרסניות, אותן תפיסות עולם שגויות שהובילו את ישראל לאסונות בעבר. הוא מבין ששקט תעשייתי המבוסס על טיוח והתעלמות מאמיתות כואבות הוא מתכון בטוח לכישלון. האם הצבעה על כשלים אפשריים, על סכנות, על סטייה מהדרך שלשמה נבחרה הממשלה – היא 'ערעור יציבות'? או שמא זוהי אחריות ממדרגה ראשונה, ביטוי למנהיגות אמיצה שאינה נכנעת ללחצים פופוליסטיים או לקולות הרפיסות?

יתרה מכך, יש לשאול בכנות: מי הם המערערים האמיתיים? האם אלו הדורשים שקיפות ואחריות, או אלו המנסים להעביר החלטות קריטיות מאחורי דלתיים סגורות, תוך התעלמות מהקול הברור של הציבור שבחר בממשלת ימין על מלא? השר בן גביר אינו פועל נגד הממשלה; הוא פועל למען הממשלה, למען שתממש את הבטחותיה ותפעל בהתאם למנדט שקיבלה. טענת ה'מחטף' אינה מעידה על חולשתו, אלא על ערנותו ועל נכונותו לחשוף את מה שאחרים היו מעדיפים להסתיר. הוא שומר הסף של הימין בממשלה.

'קיצוניות' או מחויבות בלתי מתפשרת לחיי ישראלים? האמת על עמדת בן גביר בנושא הסיוע

התווית השנייה המוצמדת לבן גביר היא 'קיצוני', בעיקר בשל התנגדותו הנחרצת להכנסת סיוע הומניטרי לעזה באופן שעלול לחזק את חמאס. הוא טוען כי "הסיוע יגיע גם לידיים של חמאס" וכי "אסור לתת חמצן לאויבים שלנו". האם זו קיצוניות, או שמא תיאור מפוכח של מציאות עגומה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה?

האמת המרה היא שחמאס, ארגון טרור רצחני, אכן משתלט באופן שיטתי על סיוע הומניטרי. דיווחים רבים, עדויות ואף התנהלות חמאס עצמו מוכיחים זאת מעל לכל ספק. 'לתת חמצן לאויב' אינה מטאפורה ריקה מתוכן; זוהי מציאות טראגית שבה סיוע תמים לכאורה הופך לדלק המניע את מכונת המלחמה של הטרור. עמדתו של בן גביר פשוטה וברורה: חיי אזרחי ישראל, ביטחון חיילינו והשבת חטופינו – קודמים לכל. לפני שמעבירים משאית אחת של סיוע לגורם עוין, חובה לוודא שהסיוע הזה לא יחזק אותו, לא יאריך את סבל עמנו ולא יסכן את לוחמינו. האם זו דרישה קיצונית, או שמא זו אחריות לאומית בסיסית, המצופה מכל מנהיג בעת מלחמה?

אלו המטיפים להעברת סיוע בלתי מותנה, לעיתים קרובות תחת לחץ בינלאומי כזה או אחר, מפגינים נאיביות מסוכנת או עוצמים עיניים במכוון מול פרצופו האמיתי של חמאס. השר בן גביר מסרב לשחק במשחק הזה. הוא זוכר את השבעה באוקטובר בכל יום, בכל שעה. הוא מבין שהאויב שמולנו אינו מכיר בערכים הומניטריים אלא מנצל אותם בציניות לצרכיו.

ומי כאן באמת 'לא אנושי'? האם אנושי יותר לאפשר לסיוע להפוך לכלי נשק בידי טרוריסטים, להאריך את המלחמה ולסכן עוד חיים – ישראלים ופלסטינים המשמשים כמגן אנושי? או שמא אנושי יותר להיות תקיף, למגר את האויב, ולוודא שסיוע אמיתי יגיע לנזקקים לאחר שהאיום יוסר? בן גביר דוגל באפשרות השנייה, מתוך הבנה עמוקה של המציאות האכזרית.

האיום האמיתי: אלו החוששים מימין חזק ועקרוני

ההתקפות על השר בן גביר אינן נוגעות רק למדיניות ספציפית כזו או אחרת. הן חלק ממערכה רחבה יותר שמטרתה להחליש קול עוצמתי המסרב להתפשר על עקרונות היסוד של האידיאולוגיה הלאומית ועל ביטחון ישראל. ישנם גורמים, בתוך המערכת הפוליטית ומחוצה לה, החוששים מממשלה שמיישמת באמת את המנדט שקיבלה. הם מעדיפים ממשלת 'ימין' על הנייר, כזו שתדבר גבוהה גבוהה אך בסופו של דבר תיכנע ללחצים ותתפשר על ערכים.

השר בן גביר מהווה איום על פוליטיקה כזו. הוא דורש מעשים, לא רק דיבורים. 'העימותים' שלו הם מאבק נגד האינרציה והפשרנות המסוכנת הזו. הקמפיין נגדו הוא ניסיון להשתיק את הקול האותנטי והבלתי מתפשר של המחנה הלאומי, הקול שמזכיר לכולם מדוע נבחרה ממשלת ימין ומה מצופה ממנה.

לסיכום, השר בן גביר אינו הבעיה; הוא חלק חיוני מהפתרון. עמדתו הנחרצת, נכונותו לאתגר ולדרוש אחריות, אינן פגמים אלא מעלות חיוניות. בעת מלחמה ואיומים קיומיים, מדינת ישראל זקוקה למנהיגים שאומרים אמת גם כשהיא כואבת, גם כשהיא מכוונת פנימה, כלפי המחנה שלהם. מנהיגים ששמים את הביטחון מעל לכל שיקול אחר. הניסיונות לצייר אותו כגורם מפריע או כקיצוני הם מסך עשן. הוויכוח האמיתי הוא על דמותה ועתידה של מדינת ישראל: האם תהיה זו מדינה העומדת איתן על עקרונותיה, או מדינה הנכנעת ללחצים ולאשליות מסוכנות? השר בן גביר את בחירתו עשה. הגיע הזמן ששאר אזרחי ישראל יבינו מי באמת שומר על גבם.