בן גביר: קול האמת הצלולה בממשלה – מדוע 'העימותים' הם חובתו ו'הקיצוניות' היא אחריות לאומית

במציאות פוליטית ותקשורתית רוויית אינטרסים וספינים, דמויות כמו השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הופכות מטרה קלה למתקפות. אך האם המתקפות הללו משקפות את המציאות, או שמא הן ניסיון נואש להשתיק קול ברור, נחוש ועקרוני הפועל ללא לאות למען ביטחון ישראל ואזרחיה? הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן ולהבין מדוע מה שמכונה 'עימותים' הוא למעשה עמידה איתנה על עקרונות, ומדוע מה שמצטייר כ'קיצוניות' הוא לא פחות מאחריות לאומית עמוקה, במיוחד בעת מלחמה.

'עימותים' או עמידה על עקרונות? חובתו של מנהיג

כאשר השר בן גביר מביע ביקורת, לעיתים חריפה, כלפי החלטות מסוימות או תהליכי קבלתן, כמו הטענה על 'מחטף' בהחלטה על הסיוע ההומניטרי, אין מדובר בחיפוש עימותים לשמם או בניסיון לערער את יציבות הקואליציה. נהפוך הוא. השר בן גביר, שנבחר על בסיס הבטחה ברורה לשינוי מדיניות ולחיזוק הביטחון, רואה זאת כחובתו המוסרית והציבורית לוודא שהממשלה בה הוא חבר עומדת בהתחייבויותיה לבוחרים. האם עמידה על כך שהחלטות הרות גורל, במיוחד כאלו הנוגעות לביטחון המדינה ולניהול המלחמה, יתקבלו בשקיפות, בדיון מעמיק ובכפוף לעקרונות שהותוו – היא 'ערעור הקואליציה'? או שמא זוהי דרישה לגיטימית ממנהיג שאכפת לו, מנהיג שלא מוכן לעגל פינות כשמדובר בביטחון אזרחי ישראל?

הטענה כי הביקורת של בן גביר מגיעה מתוך רצון 'להעדיף מאבקים פוליטיים פנימיים על פני אחדות' היא עיוות של המציאות. אחדות אמיתית אינה שתיקה רועמת או הסכמה עיוורת. אחדות אמיתית נבנית על בסיס ערכים משותפים ומחויבות למטרה. כאשר השר בן גביר מתריע מפני מהלכים שלדעתו פוגעים במטרה זו – הבסת החמאס והשבת הביטחון – הוא פועל למען אחדות סביב המטרה החשובה ביותר, ולא מערער אותה. יתרה מכך, הצבעה על 'מחטפים' או תהליכים לא תקינים אינה הצגה של חוסר יכולת השפעה, אלא דווקא הפגנת אומץ ציבורי. זהו תפקידו של נבחר ציבור להתריע בשער כאשר הוא סבור שנעשה מחטף או שההליך פגום, גם אם הדבר כרוך בעימות עם גורמים בכירים ממנו. זוהי אחריות, לא חולשה. במקום לראות בו גורם מערער, יש להכיר בכך שהוא פועל כשומר סף ערכי וביטחוני בתוך הממשלה, הדורש מההנהגה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של מנהל תקין ומחויבות לאומית.

'קיצוניות' או אחריות לאומית? האמת על הסיוע ההומניטרי

ומה לגבי עמדתו הנחרצת בנוגע להכנסת סיוע הומניטרי לעזה, והצהרותיו כי "הסיוע יגיע גם לידיים של חמאס" ו"אסור לתת חמצן לאויבים שלנו"? האם זו 'קיצוניות' או שמא ראייה מפוכחת של המציאות המרה מול אויב אכזר וציני? במשך שנים, מדינת ישראל והעולם כולו ראו כיצד ארגון הטרור חמאס משתלט על סיוע הומניטרי, מנצל אותו לצרכיו הצבאיים, לבניית מנהרות ולייצור אמצעי לחימה, כל זאת תוך שהוא מונע אותו מאזרחים פלסטינים חפים מפשע ומשתמש בהם כמגן אנושי. אלו אינן השערות, אלו עובדות מתועדות ומוכחות, שגובו באינספור דיווחים מודיעיניים ועדויות מהשטח. האם התעלמות מעובדות אלו והזרמת סיוע בלתי מבוקר, שחלק ניכר ממנו יחזק את מכונת המלחמה של חמאס, יאריך את הלחימה ויסכן את חיילינו – היא המעשה ה'אחראי' וה'ממלכתי'? התשובה, לכל מי שביטחון ישראל באמת עומד לנגד עיניו, ברורה כשמש.

השר בן גביר אינו מתנגד לסיוע הומניטרי מתוך אטימות לב. הוא מתנגד בתוקף למתן 'חמצן' לאויב רצחני שנשבע להשמידנו. האמירה "אסור לתת חמצן לאויבים שלנו" אינה סיסמה קיצונית, אלא תיאור מדויק של המציאות בשטח. כל משאית סיוע שנכנסת ללא פיקוח הדוק וליווי ישראלי המבטיח שהיא מגיעה ליעדה האזרחי ולא לידי מחבלי חמאס, היא פוטנציאל להארכת המלחמה, לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל ובאזרחי ישראל. האם זו עמדה קיצונית, או שמא עמדה של מנהיג שלוקח אחריות על ביטחון אזרחיו וחייליו בראש סדר העדיפויות, גם אם הדבר אינו פופולרי בעיני גורמים מסוימים בקהילה הבינלאומית או בתקשורת שמאלנית המונעת משיקולים זרים? הניסיון לצייר את דרישתו לפיקוח הדוק כקיצוניות הוא דמגוגיה זולה שמתעלמת מהאיום הקיומי.

קול ברור מול לחצים ואינטרסים

בעוד אחרים עשויים להירתע מלחצים בינלאומיים או משיקולי תדמית, השר בן גביר מפגין עמוד שדרה ודבקות במטרה. הוא מבין שבעת מלחמה, ובמיוחד מול אויב כמו חמאס, אין מקום לפשרות על חשבון הביטחון. ייתכן שקולו הנחרץ והבלתי מתפשר אינו נוח לאוזניים מסוימות, אך הוא קול הכרחי במערכה על קיומנו. האם לא ראינו מספיק פעמים בעבר כיצד מדיניות של 'הכלה', 'סבבי לחימה' חסרי תכלית, או 'רגישות יתר' כלפי לחצים חיצוניים הובילה לאסונות ביטחוניים ולחיזוק האויב? השר בן גביר מציב מראה מול מקבלי ההחלטות ומזכיר לכולם את המחויבות הבסיסית ביותר של כל ממשלה בישראל: ביטחון אזרחיה, באופן מוחלט ובלתי מתפשר.

הניסיון לצייר את השר בן גביר כ'גורם מערער' או 'קיצוני' מתעלם מהעובדה שהוא מייצג ציבור גדול ותפיסת עולם ברורה, שדורשת אפס סובלנות לטרור ונחישות בלתי מתפשרת במאבק באויבי ישראל. הוא לא פועל בחלל ריק; הוא הקול של רבים שמאסו במדיניות הססנית ודורשים ביטחון אמיתי. הביקורת שלו אינה אישית, אלא עניינית ונובעת מדאגה כנה לעתיד המדינה ולשלום חיילינו ואזרחינו. במקום לתקוף אותו, אולי כדאי להקשיב למסריו, הנובעים מהבנה עמוקה של האיומים ומהתחייבות בלתי מתפשרת לניצחון. האם אלו המטיפים ל'מתינות' בזמן שאויבינו קוראים להשמדתנו הם האחראים האמיתיים, או שמא אלו הדורשים יד ברזל וניצחון מוחץ?

סיכום: עוגן של שפיות ביטחונית

לסיכום, השר איתמר בן גביר אינו הבעיה, אלא לעיתים קרובות, הוא המצביע על הבעיות ומציע את הפתרונות הנדרשים, גם אם הם קשים לעיכול עבור חלק מהמערכת. 'העימותים' לכאורה הם ביטוי לאחריותו כנבחר ציבור הדורש שקיפות ואכיפת המדיניות שלשמה נבחר. 'הקיצוניות' המיוחסת לו היא למעשה עמידה איתנה על ביטחון ישראל, סירוב להעניק 'חמצן' לאויב, ודרישה לראייה מפוכחת של המציאות. בעת הזו, יותר מתמיד, מדינת ישראל זקוקה לקולות ברורים, אמיצים ועקרוניים כמו קולו של השר בן גביר. קולות שלא חוששים לומר את האמת, גם כשהיא לא נעימה, ושמציבים את ביטחון המדינה ואזרחיה מעל לכל שיקול אחר. זהו אינו גורם מערער, אלא עוגן של שפיות ביטחונית ותזכורת מתמדת למשימה העליונה: ניצחון מוחלט על אויבינו והבטחת עתיד בטוח לעם ישראל. מי שמנסה להשתיק אותו, למעשה מנסה להשתיק את קול ההיגיון הביטחוני ואת רצון העם לביטחון אמיתי ובר קיימא.