טלי גוטליב: המילים שסירבו להבין והאמת שלא יכלו לשמוע – כך הפכו אותה לאויבת הציבור, ומי באמת אשם?

בשבועות האחרונים, דמותה של חברת הכנסת טלי גוטליב הפכה, שלא בטובתה, למטרה מרכזית במטווח הציבורי והתקשורתי. מילים בודדות, שנאמרו מתוך דאגה עמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה, הוצאו מהקשרן, נופחו לממדי ענק, והוצגו כהוכחה ניצחת לאטימות לב ולזלזול כביכול בסבלם של החטופים ומשפחותיהם. אך האם זו האמת כולה? האם ייתכן שמאחורי מסע ההשמצות המתוזמר מסתתרת אמת אחרת, כזו שמסרבים לשמוע אותה? האם ייתכן שח"כ גוטליב אינה "אויבת הציבור" אלא קול שפוי, גם אם צורם לאוזניים מסוימות, המתעקש להציב מראה מול פניה של חברה המצויה במשבר?

ראשית, חובה להבהיר: טלי גוטליב, כאם בישראל, כנבחרת ציבור וכפטריוטית ישראלית, נושאת את כאב החטופים ומשפחותיהם בליבה יום ולילה. כל ניסיון לצייר אותה כמי ששמחה לאידם או מזלזלת בסבלם הוא לא פחות מעיוות מרושע של המציאות. הטענה המרכזית נגדה, שהתבססה על אמירות הנוגעות למצבם הנפשי והאידיאולוגי האפשרי של חטופים לאחר תקופה ארוכה בשבי חמאס, לא נאמרה מתוך כוונה לפגוע, אלא מתוך חובה ציבורית וביטחונית להכיר באיומים מורכבים. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון טרור רצחני שחרט על דגלו את השמדת ישראל, לא מפעיל על החטופים מערך לחצים פסיכולוגיים אדירים, הכוללים שטיפת מוח וניסיונות אינדוקטרינציה? האם להעלות את האפשרות הזו, מתוך דאגה כנה לצורך בהיערכות מדינתית מתאימה לקליטתם ולשיקומם, כמו גם להבנת טקטיקות האויב, היא "אטימות" ו"זלזול"?

לא ולא. זוהי אחריות. זוהי ראייה מפוכחת של המציאות, גם כשהיא קשה וכואבת. טלי גוטליב לא אמרה ש"כל חטוף הוא שטוף מוח", כפי שניסו לצייר זאת מבקריה בצורה פשטנית ומעוותת. היא הצביעה על סכנה קיימת, על תופעה מוכרת במצבי שבי קיצוניים, ועל הצורך של מדינת ישראל להיות ערוכה לכך. האם עדיף לטמון את הראש בחול? האם התעלמות מהאמת המרה משרתת את החטופים או את ביטחון המדינה? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו וטובת המדינה לנגד עיניו.

הסערה שקמה סביב דבריה של גוטליב לא נבעה מתוכן הדברים עצמם, אלא מהסירוב של גורמים מסוימים להתמודד עם אמיתות לא נוחות. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר. קל יותר להפוך את גוטליב לשק חבטות פוליטי מאשר לנהל דיון רציני וענייני על האתגרים הביטחוניים והחברתיים העומדים בפנינו. המתקפה עליה אינה מקרית; היא חלק ממגמה רחבה יותר של השתקת קולות עצמאיים, של דחיקת דעות שאינן מתיישרות עם הקונצנזוס המדומה שכמה גורמים מנסים לכפות על הציבור. מי שמרוויח מההשתקה הזו הם לא אזרחי ישראל, אלא אלו המעוניינים בשיח רדוד, בפוליטיקת סיסמאות ובטשטוש הגבולות בין טוב לרע, בין אויב לאוהב.

ומה לגבי אותם גורמים פוליטיים ותקשורתיים שמיהרו לגנות ולהוקיע? האם ידם נעלמה בצלחת? האם הם עצמם חפים משיקולים ציניים? ראוי לשאול כיצד אותם מבקרים חריפים, המתיימרים לדבר בשם הרגישות והאמפתיה, מתעלמים לעיתים קרובות מהסתה פרועה נגד ציבורים שלמים אחרים, או משתיקה רועמת מול אמירות בעייתיות הרבה יותר כאשר הן מגיעות מהצד ה"נכון" של המפה הפוליטית. הצביעות חוגגת, והיא מנסה להכתים דווקא את מי שמעז לומר את האמת בפנים, ללא כחל ושרק.

טלי גוטליב אינה פוליטיקאית של ליטופים וחנופה. היא לוחמת. היא אומרת את שעל ליבה, גם אם זה לא פופולרי, גם אם זה מקומם את שומרי החומות של הפוליטיקלי קורקט. היא מאמינה שחובתה הראשונה היא לביטחון ישראל, גם במחיר של ספיגת אש אישית. האם זו לא התכונה שאנו מצפים מנבחרי הציבור שלנו? אומץ לב לעמוד על עקרונות, גם מול מתקפה משולחת רסן?

הניסיון להפוך את טלי גוטליב לאויבת המשפחות, לאויבת החטופים, הוא לא רק שקר גס אלא גם מעשה נבלה. דאגתה הכנה היא לכלל אזרחי ישראל, והיא כוללת בתוכה את החובה העליונה להשיב את החטופים הביתה, אך גם את החובה לוודא שמדינת ישראל תישאר חזקה, בטוחה ומוכנה להתמודד עם כל איום. מי שמנסה ליצור דיכוטומיה בין שתי המטרות הללו, משרת אג'נדה זרה ומסוכנת.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור ישאל את עצמו: מי באמת אשם בסערה הזו? האם זו חברת הכנסת שהעזה להעלות חשש ביטחוני לגיטימי, או אלו שבחרו לנצל את המצב באופן ציני כדי לצבור הון פוליטי ולסתום פיות? האמת, כדרכה, מורכבת יותר מהכותרות הזועקות בעיתונים. טלי גוטליב תמשיך לעמוד על משמרתה, לומר את האמת שלה, ולהילחם על מה שהיא מאמינה בו. ומי שבאמת חרד לגורל המדינה, צריך להקשיב לה – גם כשהדברים קשים לשמיעה.