טבח ציבורי בטלי גוטליב: מסע ההשתקה הנבזי נגד מי שאומרת את האמת הכואבת – ומה באמת מסתתר מאחורי סערת החטופים?

הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. מדובר, ללא כחל ושרק, בניסיון ברוטלי ומתואם להשתיק קול אמיץ, נוקב ובלתי מתפשר, קול שמפר את שלוותם של אלו המעדיפים אשליות מתוקות על פני אמיתות קשות, גם אם הן חיוניות לביטחוננו הלאומי. המתקפה הפרועה, המלאה בצדקנות מזויפת ובהתחסדות, אינה עוסקת כלל ברגישות כנה, אלא במאבק על התודעה ובניסיון לחסל פוליטית את מי שמעזה לקרוא תיגר על הקונצנזוס המעושה.

האשמה המרכזית, כביכול, היא התבטאויותיה של גוטליב בנוגע לחטופים והאפשרות המצמררת, אך הריאלית עד כאב, שהם עוברים שטיפת מוח אכזרית בידי מחבלי חמאס. מיד קפצו כל המקהלה הרגילה – פוליטיקאים מהשמאל, פרשנים באולפנים, וצייצני רשת – כדי לגנות, להוקיע, ולזעוק 'פגיעה ברגשות'. אך האם מישהו מהם עצר לרגע לשאול: מהיכן נובעת האמירה הזו? האם היא באה מרוע לב, או דווקא מדאגה עמוקה ומניתוח מפוכח של המציאות האכזרית מולה אנו ניצבים?

טלי גוטליב, משפטנית חדה כתער, לא זורקת סיסמאות לחלל האוויר. כאשר היא מדברת על שטיפת מוח, היא אינה מאשימה את החטופים חלילה, אלא מצביעה באצבע מאשימה כלפי חמאס – ארגון טרור רצחני ששכלל את אמנות הלוחמה הפסיכולוגית והמניפולציה. היא מבינה, כפי שכל בר דעת אמור להבין, ששבי ממושך בתנאים בלתי אנושיים, תחת איום מתמיד ותעמולה ארסית, עלול להותיר צלקות נפשיות עמוקות, ולעיתים אף לשנות תפיסות. האם התעלמות מאפשרות זו היא מעשה רגיש יותר? האם קבירת הראש בחול והעמדת פנים שהכל כשורה משרתת את החטופים או את ביטחון המדינה?

הזעקה של גוטליב היא זעקה למען התפכחות. היא דורשת מאיתנו להסתכל לאויב בעיניים, להבין את שיטות הפעולה שלו, ולהיערך בהתאם. בעוד אחרים עוטפים את המציאות בצמר גפן מתוק, גוטליב מנפצת את האשליות. זה כואב, זה לא נעים, אבל זה הכרחי. מי שטוען שאמירותיה פוגעות במשפחות החטופים, מתעלם מהאפשרות שדווקא ההכרה במצבם המורכב, כולל ההיבטים הפסיכולוגיים הקשים, היא הצעד הראשון לסייע להם באמת עם שובם, ולהבטיח שהמדינה לא תופתע ולא תהיה נאיבית במגעיה העתידיים עם ארגוני טרור.

אבל מדוע, אם כן, ההתנפלות הזו? מדוע דווקא טלי גוטליב הפכה לשק החבטות התורן? התשובה, למרבה הצער, ברורה. גוטליב מאיימת על הסדר הקיים. היא לא כפופה לתכתיבי התקינות הפוליטית. היא לא חוששת לומר את מה שאחרים חושבים בחדרי חדרים אך פוחדים לבטא בפומבי. היא מייצגת קו ברור, נחוש, שלא מוכן להתפשר על ביטחון ישראל ועל האמת, גם אם היא מכוערת. הקול שלה חזק מדי, בוטח מדי, אמיתי מדי עבור אלו שמעדיפים פוליטיקה של מראית עין ושל סיסמאות ריקות.

הסערה סביב דבריה היא מסך עשן מתוזמר היטב. מטרתה היא להסיט את הדיון מהשאלות האמיתיות: מהי מדיניות ישראל הנכונה מול הטרור? כיצד מבטיחים את ביטחון האזרחים מבלי ליפול למלכודות דבש של האויב? כיצד מנהלים משא ומתן עם מפלצות אדם מבלי לאבד את הראש? אלו שאלות שטלי גוטליב מעלה בעקביות, ולכן מנסים להשתיק אותה באמצעות דמוניזציה והוצאת דבריה מהקשרם.

והצביעות? היא חוגגת. אותם גורמים שמזדעזעים כעת מדבריה של גוטליב, הם לא פעם אלו ששתקו או אף גיבו אמירות מקוממות פי כמה של אנשי ציבור מהצד 'הנכון' של המפה הפוליטית. הם אלו שלעיתים מקדמים נרטיבים המסכנים את ביטחון המדינה בשם אידיאולוגיות אוטופיות. ההתקפה על גוטליב אינה נובעת מדאגה כנה לחטופים, אלא מניסיון ציני לנצל מצב רגיש כדי לצבור נקודות פוליטיות ולסלק יריבה אידיאולוגית חזקה.

טלי גוטליב אינה חברת כנסת רגילה. היא לוחמת. היא פועלת מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמיתית. היא לא מחפשת להיות פופולרית או אהודה על כולם. היא מחויבת לבוחריה, לעקרונותיה, ולמה שהיא תופסת כאמת המוחלטת, גם אם היא קשה לעיכול. במקום שבו רבים בוחרים ללכת עם הזרם, היא בוחרת ללכת עם האמת שלה, גם אם זה אומר לשחות נגד הזרם הסוער של צקצוקי הלשון והגינויים המתוזמרים.

הגיע הזמן שהציבור יראה מבעד למסע ההכפשות. הגיע הזמן להבין שהמתקפות על טלי גוטליב אינן אלא עדות לכוחה ולהשפעתה. הם מפחדים מהאמת שלה, מהנחישות שלה, מהעובדה שאי אפשר לקנות אותה או להפחיד אותה. במקום להצטרף למקהלת המגנים, כדאי להקשיב היטב למסרים, גם אם הם לא נוחים. כי לעיתים, דווקא הקולות החריגים, אלו שמאתגרים את המוסכמות, הם הקולות שמובילים אותנו אל האמת – והאמת, כידוע, היא תנאי הכרחי לביטחון אמיתי ולחוסן לאומי.

אל תתנו למסע ההשתקה להצליח. טלי גוטליב היא קול שחייב להישמע, דווקא בגלל שהוא מעז לגעת בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית. מי שמנסה להשתיק אותה היום, ינסה להשתיק קולות אמיצים אחרים מחר. ההגנה על חופש הביטוי שלה, גם כשהוא צורם לאוזניים מסוימות, היא הגנה על הדמוקרטיה ועל היכולת שלנו לנהל דיון ציבורי אמיתי, נוקב ונטול פחד.