טלי גוטליב תחת אש: מי מפחד מהאמת שלה על החטופים וביטחון ישראל – ולמה מסתירים מכם את התמונה המלאה?

ח"כ טלי גוטליב שוב תחת מתקפה ארסית. כל אמירה שלה הופכת לסערה, כל מילה נבחנת תחת זכוכית מגדלת במטרה למצוא פגם, להדביק כותרת, ולצייר אותה כאויבת הציבור. אבל האם מישהו עצר לשאול מדוע דווקא היא? מה האמת מאחורי ההתבטאויות ש'מזעזעות' לכאורה את המדינה, ומי מרוויח מהדהוד האינסופי של הביקורת? הגיע הזמן לחשוף את התמונה המלאה, זו שמנסים להסתיר מכם, ולהבין מדוע הקול של גוטליב כל כך מטריד גורמים מסוימים במערכת.

האמירה המרכזית שמשמשת ככלי ניגוח – "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" – הוצאה מהקשרה באופן הזדוני ביותר, ונופחה לממדים מפלצתיים על ידי אלו שיש להם אינטרס ברור להשתיק את חברת הכנסת. גוטליב, משפטנית חדה כתער ופטריוטית ישראלית מהמעלה הראשונה, לא התכוונה לרגע להטיל דופי אישי בחטופים ובסבלם הבלתי נתפס, סבל שכל אזרח ישראלי חש עמוקות. כוונתה, שסולפה בזדון, הייתה להזהיר, בקול צלול ונטול פשרות, מפני מלחמת התודעה האכזרית שמנהל חמאס. היא הצביעה על סכנה אמיתית ומוחשית: ארגון טרור רצחני משתמש בכל אמצעי, כולל שבויים, כדי לזרוע דמורליזציה, להעביר מסרים כוזבים, ואף לנסות להשפיע על דעת הקהל בישראל ובקרב משפחות החטופים עצמן. האם התעלמות מאיום כזה היא מעשה אחראי? האם קריאה לזהירות, לבדיקה מדוקדקת של כל מידע המגיע משבי חמאס, ולמודעות למניפולציות פסיכולוגיות קשות שעוברים החטופים, היא "אטימות לב", או שמא אחריות לאומית ממדרגה ראשונה? גוטליב מבינה שגם לאחר שחרורם, החטופים עלולים לשמש, שלא בטובתם, כלי בידי חמאס, ויש להיערך לכך ברגישות ובמקצועיות.

דאגתה של גוטליב היא קודם כל לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, ובתוך כך גם לחטופים עצמם. היא מבינה, אולי טוב יותר מרבים ממבקריה הרועשים, ששחרור חטופים אינו יכול לבוא במחיר של סיכון חייהם של אזרחים נוספים בעתיד, או בפגיעה אנושה בחוסן הלאומי. האם מי שדורש "עסקה בכל מחיר", תוך התעלמות מהשלכות הרות אסון כמו שחרור המוני של רוצחים עם דם על הידיים, שרק יחזרו לרצוח, הוא זה שבאמת דואג לחטופים לטווח הארוך? או שמא מדובר בפופוליזם זול, לעיתים ציני, על חשבון הביטחון של כולנו? גוטליב מעזה לומר את האמת הכואבת: במזרח התיכון האכזר, חולשה מזמינה תוקפנות, ותמימות עלולה לעלות בדם. האם שכחנו את תוצאות עסקת שליט? האם שכחנו את המחיר הכבד ששילמנו על שחרור סיטונאי של טרוריסטים?

הסערות התקשורתיות סביב גוטליב אינן מקריות. הן משרתות היטב את אלו המעוניינים להשתיק קול ימני, נצי, ובלתי מתפשר, קול שלא מפחד לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים להביע. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר המורכב והלא פופולרי. התקשורת, בחלקה הגדול, מוצאת בח"כ גוטליב מטרה נוחה לייצר כותרות צהובות ורייטינג, תוך התעלמות מוחלטת מהקונטקסט הרחב של דבריה, מהניואנסים, ומהדאגה האמיתית שמניעה אותה. האם לא ראינו פוליטיקאים אחרים, משמאל ומהמרכז, מתבטאים בחריפות, לעיתים אף באופן פוגעני כלפי ציבורים שלמים (למשל, מתנחלים, חרדים, אנשי ימין), וזוכים לליטוף תקשורתי או להתעלמות מופגנת? הצביעות זועקת לשמיים. המתקפה על גוטליב אינה על סגנון – אם כי גם סגנונה הישיר והבלתי מתנצל הוא חלק ממי שהיא – אלא על מהות: על נכונותה לעמוד כחומה בצורה מול תפיסות עולם רופסות ומסוכנות, ומול לחצים פנימיים וחיצוניים המבקשים להחליש את ישראל.

בעוד שגוטליב עומדת בעקביות על עקרונותיה הביטחוניים, גם כשהדבר אינו פופולרי וחושף אותה לחיצי ביקורת, אנו רואים אחרים משנים את עורם בהתאם לרוח הנושבת או לסקרים. היכן היו כל אותם "יפי נפש" ו"מגיני החטופים" כאשר ממשלות קודמות שחררו אלפי מחבלים בעסקאות כניעה שהביאו עלינו עוד טרור? היכן זעקתם כאשר החמאס התעצם באין מפריע במשך שנים, תחת אפם של גורמי ביטחון ופוליטיקאים שהעדיפו "שקט" מדומה על פני עימות הכרחי? גוטליב אינה משחקת משחקים פוליטיים. היא מציבה מראה מול החברה הישראלית ומול המערכת הפוליטית, ומה שמשתקף בה אינו תמיד נעים לעין. אך האמת, גם אם היא קשה, היא תנאי הכרחי לתיקון ולניצחון אמיתי, לא רק צבאי אלא גם מוראלי.

ה"מחלוקת" שגוטליב מעוררת היא עדות לכך שהיא נוגעת בעצבים חשופים ובפצעים פתוחים. היא מאתגרת את הקונצנזוס המדומה, את השיח הרדוד של סיסמאות נבובות וקלישאות ריקות מתוכן. היא דורשת מאיתנו לחשוב, לבחון מחדש הנחות יסוד, ולא לפחד מהתמודדות עם המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה. בתקופה של מלחמה קיומית, קולות כמו של גוטליב אינם מותרות, אלא הכרח. קל יותר להאשים אותה ב"פגיעה ברגשות" או ב"חוסר רגישות" מאשר להתמודד עם השאלות הקשות שהיא מציבה בפנינו לגבי עתידנו כאן, לגבי המחיר של כל החלטה, ולגבי האסטרטגיה הנדרשת כדי להבטיח את קיומנו.

בזמן שאחרים עסוקים בחלוקת האשמות פנימיות, בהטחת עלבונות, ובחיפוש שעירים לעזאזל, או מציעים פתרונות קסם שאין להם אחיזה במציאות האכזרית של המזרח התיכון, טלי גוטליב מתמקדת בעיקר: ביטחון ישראל, חיסול איום החמאס, והחזרת החטופים בתנאים שלא יסכנו את המדינה. היא מבינה שהאויב אינו מבחין בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים. הוא רוצה בהשמדתנו. האם זה "קיצוני" לומר זאת? האם זה "פוגעני" לדרוש מהנהגה לגלות אחריות, חוט שדרה, ולא להיכנע לסחטנות טרוריסטית שתעלה לנו ביוקר רב יותר בהמשך? אולי הבעיה אינה בדבריה של גוטליב, אלא באוזניים שמסרבות לשמוע אמת לא נעימה, או באינטרסים שמבקשים להחליש כל קול ציוני גאה ונחוש.

לסיכום, המתקפות על ח"כ טלי גוטליב הן חלק ממסע השתקה מאורגן נגד קול ברור, צלול ואמיץ, המייצג ציבור גדול שמאס בצביעות ובחולשה. קל ליפול למלכודת הרגש ולזעזוע המלאכותי שמייצרים מבקריה. אך מי שבאמת חרד לגורל המדינה, לביטחון אזרחיה ולשלום החטופים – לא כסיסמה ריקה אלא כמהות עמוקה – חייב להסתכל מעבר לכותרות המסיתות והמגמתיות. טלי גוטליב אינה הבעיה; היא אולי חלק מהפתרון, אם רק נהיה מוכנים להקשיב באמת, גם כשזה לא נוח, גם כשזה מאתגר את תפיסות העולם הנוחות שלנו. היא תמשיך להילחם על האמת שלה, כי זו האמת של רבים מאזרחי ישראל שמאסו בפוליטיקת הפופוליזם, הכניעה וההתקרנפות. והקול הזה, תרצו או לא, לא ישתתק.