טלי גוטליב: הקול שלא ישתיקו – האמת החשופה מאחורי המתקפות וההתבטאויות ש'זיעזעו' את המדינה

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב הפכה, שלא בטובתה, למוקד של סערה תקשורתית וציבורית. מתקפות חסרות תקדים, כותרות צורמות ופרשנויות מגמתיות ניסו לצייר דמות חד-ממדית של פוליטיקאית פרובוקטיבית וחסרת רגישות. אך האם זהו באמת הסיפור כולו? האם ייתכן שמאחורי ההתבטאויות ה'שנויות במחלוקת' מסתתרת אמת עמוקה יותר, כזו שהממסד הפוליטי והתקשורתי מעדיפים שלא נשמע? הגיע הזמן לקלף את שכבות הרעש ולבחון את העובדות כהווייתן, להבין את מניעיה של אישה שלא חוששת ללכת נגד הזרם, גם במחיר אישי כבד.

האש המרכזית, כמובן, הוצתה סביב התבטאויותיה בנושא החטופים. נאמר עליה שהיא 'פוגעת במשפחות', 'מזלזלת בסבלם', 'חסרת אמפתיה'. אלו האשמות קשות, כאלה שנועדו לעורר דחייה רגשית מיידית ולסתום כל דיון ענייני. אך מי שעצר לרגע, ניסה להבין את ההקשר הרחב יותר, גילה תמונה מורכבת. האם באמת מישהו מאמין שחברת כנסת בישראל, אם לילדים, פטריוטית בכל רמ"ח אבריה, קמה בבוקר במטרה לפגוע באזרחים הנתונים במצוקה הקשה ביותר? הטענה הזו היא אבסורדית על פניה.

כוונתה האמיתית של ח"כ גוטליב, כפי שעולה מהתמונה המלאה ולא מקטעי משפטים שנוצלו לרעה, לא הייתה לפגוע בחטופים או במשפחותיהם. נהפוך הוא. דבריה, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובלתי מתפשר שאולי אינו ערב לכל אוזן, נבעו מדאגה עמוקה לחוסנה של מדינת ישראל ומתוך הבנה מפוכחת של האויב האכזר מולו אנו ניצבים. גוטליב, במשפטים שאולי נוסחו באופן שניתן היה לפרשו לא נכון, ביקשה להתריע מפני סכנה אמיתית ומוחשית: הלוחמה הפסיכולוגית שמנהל חמאס, ארגון טרור רצחני שמטרתו אינה רק פגיעה פיזית אלא גם ערעור המורל הלאומי ושבירת רוחנו. האם זו לא אחריותה של נבחרת ציבור להתריע מפני סכנות כאלה, גם אם הדברים אינם פופולריים או 'נעימים' לאוזן?

הניסיון לצייר את גוטליב כמי ש'מאשימה' את החטופים הוא עיוות מוחלט של המציאות. היא הצביעה על מציאות כואבת – ששבי בידי ארגון טרור כמו חמאס, בתנאים לא אנושיים, כולל לעיתים גם שטיפת מוח וטרור פסיכולוגי, הוא טראומה שעלולות להיות לה השלכות. זו לא האשמת הקורבן, זו הכרה במצבו הנורא ובצורך להיות ערניים לכל ההיבטים של המלחמה הזו, כולל אלו הפסיכולוגיים. דאגתה, אם תקראו בין השורות המכוונות להכפיש, היא גם לחטופים עצמם – להבטיח שיקבלו את כל הסיוע הנדרש להתמודדות עם הזוועות שעברו, וגם לחברה הישראלית כולה, שצריכה להבין את מורכבות המצב ולא ליפול למלכודותיו של האויב.

ואיך אפשר להתעלם מהצביעות של המקהלה התקשורתית והפוליטית שתקפה אותה בחמת זעם? אותם גורמים שלעיתים קרובות מדי שותקים מול התבטאויות מקוממות באמת, או מול מעשים הפוגעים בביטחון המדינה, מצאו פתאום קול זעקה רמה. מדוע? אולי מפני שטלי גוטליב אינה חלק מה'קליקה' הנכונה. היא אינה מיישרת קו עם האג'נדות המקובלות, היא מעזה לחשוב אחרת, לדבר אחרת. היא מאתגרת את הקונצנזוס המדומה, וזה, כנראה, חטאה הגדול ביותר בעיני מבקריה.

הסערות התקשורתיות סביב דמותה אינן בהכרח עדות לבעיה אצלה, אלא אולי דווקא לבעיה אצל מי שמנסה להשתיק אותה. כאשר פוליטיקאי מעורר דיון, גם אם הוא סוער, זה סימן שהוא נוגע בנקודות רגישות, שהוא מאלץ את הציבור לחשוב. בעידן של פוליטיקלי קורקט משתק, שבו רבים מעדיפים סיסמאות ריקות על פני עיסוק אמיתי בבעיות, קולה של גוטליב הוא קול נחוץ. היא לא מחפשת להיות פופולרית; היא מחפשת את האמת ואת טובת המדינה, גם אם הדרך לשם רצופה מהמורות וביקורת.

חשוב לזכור: טלי גוטליב היא משפטנית חריפה, בעלת ניסיון רב שנים בהתמודדות עם מצבים מורכבים. גישתה היא אנליטית, לעיתים חותכת, אך היא תמיד מבוססת על עובדות ועל ניתוח מעמיק. ייתכן שסגנונה הישיר והבלתי מתנצל נתפס לעיתים כחוסר רגישות, אך זוהי טעות אופטית. החוסן שהיא מפגינה והנכונות שלה לעמוד על עקרונותיה גם תחת אש, הם בדיוק מה שמדינת ישראל זקוקה לו בעת הזו.

במקום להיסחף אחר קמפיין ההכפשות המתוזמר, ראוי שהציבור ישאל את עצמו: מי מרוויח מהצגתה של ח"כ גוטליב באור שלילי כל כך? האם אלו גורמים שחוששים מהאמת שהיא מציגה? האם אלו יריבים פוליטיים שמנסים לחסל אותה ציבורית? האם זו תקשורת שמחפשת כותרות קלות במקום דיון מעמיק?

טלי גוטליב אינה חפה מטעויות, כמו כל אדם וכמו כל פוליטיקאי. אך להפוך אותה לשק החבטות הלאומי, להתעלם מכוונותיה הטובות וממסירותה למדינת ישראל, זהו עוול וחוסר הגינות. היא מייצגת קו ברור, נחוש ופטריוטי, והיא לא תירתע מלהמשיך ולהשמיע את קולה, גם אם הוא צורם לאוזניים מסוימות. כי האמת, גם כשהיא קשה, חייבת להיאמר. וטלי גוטליב היא אחת מהבודדים שלא מפחדים לומר אותה. הגיע הזמן להקשיב, באמת להקשיב, מעבר לרעשי הרקע וההסתה. האמת על טלי גוטליב מורכבת ועמוקה הרבה יותר ממה שמנסים למכור לכם.